בדברי תורה שכתב, האדמו”ר רבי יאשיהו פינטו, לפרשת יתקרו מתיחס הרב פינטו, לחובת כל אדם לתת ליבו על צרת האחר.
בדבריו אמר הרב פינטו: בפרשת השבוע מצאנו דבר מפלא, לאחר שיתרו בא לפגש את חתנו משה רבנו, במקום לבקש ממנו שישאר עם בני ישראל, בקש ממנו לחזר לארצו, וכמו שכתוב: “וישלח משה את חתנו וילך לו לארצו” (שמות י”ח כ”ז). וצריכים אנו להבין, הלא משה רבנו כבד את יתרו חותנו ושמע לעצתו, וא”כ מדוע שלחו לארצו, ואדרבא היה צריך להשאירו עם בני ישראל, אחרי שטרח ובא ממדין עד מחנה ישראל להקביל פניהם, ואחרי שלמד אותו כיצד לשפט את העם, בודאי שהיה צריך להכיר לו טובה ולהשאירו עם בני ישראל, וכי זה הוא שכרו לשלחו ריקם לארצו?
ישנן כמה דעות מתי ארע הענין ששלח משה רבנו את יתרו חזרה לארצו, דעת רש”י הובאה על ידי תלמידו בספרו “מחזור ויטרי” (סי’ תק”ח), שמשה רבינו שלח את יתרו לארצו קדם מתן תורה, וזאת בכדי, שלא יהא חוצץ בין אחד מישראל לבין קונם, לפי שהיה גוי. אמנם דעת ה”אבן עזרא” שיתרו הגיע אחרי מתן תורה. וצריך להבין את דעת רש”י, מדוע לא השאיר משה רבינו את יתרו יחד אתם במעמד הנשגב של מתן תורה, הלא יתרו היה גדול ונכבד עד מאוד, ושבעה שמות היו לו, ונקרא יתרו שיתר פרשה אחת בתורה, ונקרא חבב שחבב את התורה, וא”כ מדוע דחה את יתרו ממחיצתו ושלחוהו לארצו, הלא אחרי שטרח ויגע לראות פניהם, בודאי היה מגיע לו לראות את מעמד הר סיני, ושיזכה לראות בנתינת התורה.
במדרש “פסיקתא דרב כהנא” דרשו על הפסוק (משלי י”ד י’), “לב יודע מרת נפשו”, לפיכך, “בשמחתו לא יתערב זר”. אמר הקב”ה, ישראל היו משעבדים בטיט ולבנים במצרים, ויתרו ישב בתוך ביתו השקט ובטח, ובא לראות בשמחת תורה עם בני? לפיכך וישלח משה את חתנו, ואחר כך ובחדש השלישי קבלו התורה. למה כן, דרש משה מקל וחמר, מה מצוה אחת כשבא הקב”ה לתן מצות הפסח, אמר, “כל בן נכר לא יאכל בו” (שמות י”ב מ”ג), עכשו כשהוא בא לתן את התורה לישראל, יהא יתרו כאן ויראה אותם, לפיכך וישלח משה את חתנו, ואחר כך בחדש השלישי.
וצריכים אנו להבין, מהו החסרון הגדול שהיה ליתרו בגלל שהיה יושב שקט ושלו בביתו, בשעה שבני ישראל היו משעבדים בטיט במצרים, ומדוע בשל כך לא יוכל לראות בשמחת נתינת התורה לעם ישראל?
ובאור הענין על פי המספר בגמרא (בבא מציעא פ”ו) שכשנפטר רבי יוסי בן רבי אלעזר בן רבי שמעון בר יוחאי, העלוהו לקבורה במערה של אביו. היה מקיף נחש למערה, ולא נתן להכניס את רבי יוסי לקבורה. אמרו החכמים לנחש: עכנא עכנא פתח פיך ויכנס בן אצל אביו, לא פתח להם.
סבורים העם לומר, שזה גדול מזה. יצתה בת קול ואמרה, לא מפני שזה גדול מזה, אלא זה היה בצער מערה וזה לא היה בצער מערה. וצריך להבין, מדוע לא זכה רבי יוסי להקבר במערה יחד עם אביו וסבו רשב”י, הרי גם הוא היה גדול בתורה וביראה כמו אביו כפי שהעידה בת הקול שיצאה מן השמים. ומה עוד שזכות גדולה היא לבן להקבר אצל אביו, כפי שיעקב אבינו בקש מיוסף ונשאתני ממצרים וקברתני בקברתם, וזאת משום, שיש ענין וסוד גדול שהבנים יטמנו בקבורת אבותם. וזה מה שטענו המלוים את מטתו של רבי יוסי לנחש שהקיף את המערה, פתח פיך ויכנס בן אצל אביו, והינו, בגלל המעלה והזכות שיש בדבר, וא”כ מן הראוי שתפתח פיך כדי שיכנס בן אצל אביו. ומדוע נמנעה מרבי יוסי זכות זו, בגין שלא היה בצער מערה, ומה היחודיות שיש בצער המערה, עד כדי כך שלרבי יוסי אין את הזכות להקבר עם אביו, כיון שלא היה בצער המערה?
ולמדים אנו יסוד גדול, שישנם מארעות שהאדם עובר והם נחקקים ונטבעים עמק בתוך נפשו ומותירים את רושמם לנצח, וע”י אותו המארע האדם עבר שנוי מהותי וממש נהפך מן השרש והיה לבריה חדשה, ואף על פי שכלפי חוץ הדבר לא נכר, בכל זאת בלב עמק פנימה האדם מרגיש וחש את רשם והשפעת המארע. ואת השנוי הזה אי אפשר להסביר במלים, ואי אפשר להגדיר ולתאר אותו, ולסבר את האזן במהותו, דברים אלו רק הלב מרגיש, רק הלב יודע ומבין, וההרגשה הזאת טמונה בחדרי לב האדם ובתוך קרבו. וזה מה שאמר שלמה המלך “לב יודע מרת נפשו”, רק הלב יודע ומרגיש את המרירות ואת הסבל שעבר האדם, רק בחדרי הלב פנימה אצורה הרגשת הקשי והשעבוד. ולכן, ב”שמחתו לא יתערב זר”, אף אדם לא יכול להרגיש את השמחה שיש בעת היציאה מן המצר, זר לא יוכל להבין ולהכיל את ההרגשה, לא יוכל להרגיש ולהתערב ולהיות שתף בשמחה. ולא די שאינו יכול להבין את השמחה, אלא אף אינו רשאי להשתתף בה, אסור לו לקחת חבל בשמחה אשר אין מרגיש כלל לשם מה היא באה. לכן, בעת שמחת קבלת התורה, במעמד הנפלא של קודשא בריך הוא אוריתא וישראל חד הוא, לא היה רשות לאף זר להשתתף, רק למי שסבל את סבלות מצרים. ומשום כך, דרש משה רבנו מיתרו שישוב לו לארצו.
הרי לנו, עד כמה חשובה היא הרגשת הלב, וצריכים אנו לחזק עצמנו להיות בגדר של נושא בעל עם חברו ולשאת עם חברנו בצערו וצרתו, ולהרגיש בלבנו את הסבל והיסורים שסובל זולתנו. ולזכר תמיד, שכל הצער שיש לעם ישראל נובע מצער השכינה שנמצאת עמנו בגלות, ואף הקב”ה עצמו כביכול נמצא בגלות, וכמו שכתוב “עמו אנכי בצרה”. וצריכים אנו להתחזק בכל יום בזכרון חרבן ירושלים, ולהצטער על החסרון שיש לעם ישראל מחמת החרבן, ומי שזוכר ומצטער על חרבן ירושלים זוכה ורואה בשמחתה. בבחינת לב יודע מרת נפשו, הוא אשר זוכה ומשתתף בשמחת הגאלה שתבוא במהרה בימינו.
