בשמחת תורה תשפ"ד נפל דבר בישראל. העם היושב בציון בכלל, ומגיני ויושבי עוטף עזה בפרט, חוו התקפה רצחנית וברברית שלא שיערום אבותינו ואנו. התפרצות גועשת שתחתיה טמונים תלי תלים של מוסכמות, קונספציות, הערכות, תקוות, חלומות ואשליות, שהתנפצו כהרף עין.
בני ישראל כולנו, מצאנו את עצמנו בעיצומה של מערכה כבדה על חיינו.
האומה כולה התלכדה בתחושת יגון עמוק. כל אחד נושא את האבל בלבו. החג שהיה אמור ל'עצור' את הימים הנוראים, בישר על בואם של ימים נוראים חדשים שאינם ידועים ומוכרים. בהרגשת כאב נוראי מצטנף עם ישראל בארץ ובגולה לפינת אבלו, על בניו ובנותיו שאינם – ואין נחם.
במקביל לשיתוק שפשה בקרב המחנה בימים הראשונים שלאחר הטראומה, התעוררו יהודים יקרים בעלי לב חם ורגיש, הטו שכם באופן מיידי למען החיילים שנשלחו לחזית. כל קסרקטין צבאי נהפך לקרעסטיר חסידי… מתנדבים חרדים עמוסים במשלוחים של מאכלים ומאפים, שנאפו והתבשלו ע"י נשים ונערות צדקניות. ביגוד הכרחי והגנתי נתרם מכיסם של אחינו שמעבר לים, ונשלח לבסיסים בידי עסקנים מארגונים חרדים. מופעי מוטיבציה ועידוד בהפקה חרדית, ועוד.
העיניים דומעות מהתרגשות ממראות האחדות, הלב מתרחב מהעזרה לזולת, והנשיאה בעול מקובלת ומוסכמת על כולם.
אך כאן הבן שואל.
האם זו ההתנדבות המתבקשת מבוגרי ישיבות תורניות בימים אלו?
האם זה תפקידם של החרדים בימי לחימה וסכנה?
אנו האמונים על "אלף למטה אלף למטה לכל מטות ישראל תשלחו לצבא" {במדבר ל"א ד'}, האם יש מספיק אלף למטה לתפילה ותורה כנגד אלף למטה לצבא ולתומכי לחימה (עי' מדרש רבה פרשת מטות כ"ב ג')?
אנשים יקרים וטובים מבלי משים, מתנדבים לחזית אחת ומזניחים חזית אחרת. חזית התורה לא מספקת לדאבונינו.
בלע"ר ישנם רבבות של לומדים בישיבות ובכוללים, אך שונה זמן שגרה מזמן מלחמה. התורה וסגולתה לא מיועדת לאברכים בקבע ולבחורים בסדיר בלבד. ברית התורה שייכת לכולם בכל מצב, והקובע עתיו בימי שגרה, כלל ישראל זקוק לו להשלמת המכסה בימי מלחמה.
מרן החפץ חיים זי"ע, הקשה על מילות הפסוק "עת לעשות לה' הפרו תורתך". דמה שייך עת לעשות, הלא יהודי מחוייב לעשות תמיד עבור הרבש"ע, ומה כוונת דוד המלך ע"ה "עת לעשות"? ומפרש הח"ח כדרכו בדרך משל. דמלכותא דרקיעא כעין מלכותא דארעא, והנה כל מלכות מחייבת את תושביה להתגייס לצבא לזמן מה למען ידעו להגן על מולדתם בעת מלחמה, ולאחר תקופה זו כל אחד חוזר מהחיים בצבא לחייו הפרטיים. אולם כאשר הוכרזה מלחמה והמצב הוא מצב חירום, אז כולם משועבדים לעבודת הצבא כל היום וכל הלילה. אפילו המפונק ביותר בן עשירים עוזב את ביתו לבוא לצבא למען הגנת העם, וזהו ה"עת לעשות"!
מתנדב חרדי צדיק ויקר, הינך בן תורה אשר בימי שגרה עוסק לפרנסתך ומתנדב בכל שעות היממה, אבל בזמן חירום אנו זקוקים לצדיקים שכמותך שיבואו למילואים בשטחי הכינוס בבתי המדרשות.
זהו החיל העיקרי שעל ידו יכולה להיות מוכרעת המלחמה, כפי שמובא בגמ' סנהדרין דף צ"ד: והיה ביום ההוא יסור סבלו מעל שכמך ועולו מעל צוארך וחובל עול מפני שמן, אמר רבי יצחק נפחא: חובל עול של סנחריב מפני שמנו של חזקיהו שהיה דולק בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. מה עשה? נעץ חרב על פתח בית המדרש ואמר: כל מי שאינו עוסק בתורה ידקר בחרב זו. ע"כ.
ובמאירי סנהדרין דף כ'. כתב: ונתן לו השם שכרו וניצח את מלחמותיו בלא חרב ובלא חנית.
המתנדבים בעם שיבואו להתנדב ללמוד תורה יותר מקביעותם בימי שגרה, יזכו שלא רק המערכה תוכרע על ידם, אלא הקב"ה ינצח מלחמותינו ללא הרוגים ופצועים, כמש"כ המאירי, שבזכות ההתגייסות ההמונית למלחמתה של תורה בכל ארץ ישראל בימי חזקיהו, זכה לנצח את מלחמותיו בלא חרב ובלא חנית.
בהיסטוריית עם ישראל, מצינו כבר התנדבות מעין זו, שהצילה את עם ה' מאבדון, וגרמה לניצחון המערכה.
דבורה הנביאה בשירתה המפורסמת לאחר הניצחון מול סיסרא, שיבחה את התנדבות העם למען המלחמה. וז"ל נבואתה בספר שופטים פרק ה' פסוק ב': "בפרע פרעות בישראל בהתנדב עם ברכו ה'".
ובתרגום שם ביאר מיהם המתנדבים האמורים, ומה חלקם במערכה: וּפוּרְקָנָא דְאִתְעֲבֵיד לְהוֹן לְיִשְׂרָאֵל בְּכֵן תָּבוּ חַכִּימַיָא לְמֵתַב בְּבָתֵּי כְנִשְׁתָּא בְּרֵישׁ גְלֵי וּלְאַלְפָא יַת עַמָא פִּתְגָמֵי אוֹרַיְתָא בְּכֵן בָּרִיכוּ וְאוֹדוּ קֳדָם ה'.
וכך גם תירגם שם בפסוק ט': "לבי לחוקקי ישראל המתנדבים בעם ברכו ה'".
אֲמַרַת דְבוֹרָה בִּנְבוּאָה אֲנָא שְׁלִיחָא לְשַׁבָּחָא לְסַפְרֵי יִשְׂרָאֵל דְכַד הֲוַת עַקְתָא הַהִיא לָא פְּסָקוּ מִלְמִדְרַשׁ בְּאוֹרַיְתָא וּכְדוּ יָאֵי לְהוֹן דְיַתְבִין בְּבָתֵּי כְנִשְׁתָּא בְּרֵישׁ גְלֵי וּמְאַלְפִין יַת עַמָא פִּתְגָמֵי אוֹרַיְתָא וּמְבָרְכִין וּמוֹדִין קֳדָם ה'.
ההתנדבות שהביאה לניצחון הייתה עי"כ שלא פסקו מלמדרש אורייתא. וכמו אז – כך היום.
שנזכה בס"ד לניצחון גדול ברוח ובגשם, ושירבו המתנדבים בעם – לה' ותורתו.
