… באחת השיחות עם דוד בן גוריון אחרי שפרש מן הממשלה לשדה בוקר הוא אמר לי – מצפוני נקי אינני חושב שיש לי להתחרט על הדברים שעשיתי, פרט לדבר אחד וזה מה שהסכמתי על דחיית גיוסם של בני הישיבות. שאלתי אותו – אולי תוכל להסביר לי למה החרטה הזו באה כאשר אתה יושב עכשיו בשדה בוקר, בשעה שכבר אין לך הכוח בידיך לתקן את השגיאה שאתה תולה בעצמך? למה לא באה החרטה הזו שלך במשך 15 שנה שהיית ראש ממשלה ושר בטחון והיית יכול לשנות ולתקן? בן גוריון לא ידע להשיב על השאלה. הוא שקע בהרהורים, ראיתי שהוא מתאמץ מאוד למצוא תשובה לשאלתי, אבל עברו דקות ארוכות של שתיקה עד שלבסוף אמרתי לו – שמע אל תתאמץ, לא תמצא את התשובה. אני אתן לך את התשובה.
מה התשובה שלך? אדרבא. אמר בן גוריון. עניתי לו – כתוב במשלי (כא א) לב מלך ביד ה' על כל אשר יחפוץ יטנו. ופירוש הפסוק הוא, כי כאשר ממלא אדם תפקיד ממלכתי מלך ראש ממשלה או שר לבו אינו ברשותו אלא ביד ה' והוא לא יכול לעשות כל מה שיצרו הרע מכתיב לו. ולכן כל זמן שהיית ראש ממשלה ושר לא יכולת להתחרט, כי לא נתנו לך מן השמים שתתחרט ותגייס את בחורי הישיבות, אבל אחרי שהתפטרת ונהיית לאיש פרטי הרי שלבך שוב ברשותך, ובמה שנוגע לרצון שלך ברור שאתה מתחרט, כי מעולם לא גרסת זאת. ואם הדבר היה תלוי בך ולא בידי ה' לא היית מסכים להסדר הדיחוי של בני הישיבות…
שאלה: גם שרי הבטחון אחרי בן גוריון המשיכו במסורת זו של הסדר הדיחוי לבני הישיבות האם גם הם עשו זאת בעל כורחם?
תשובה: לא אוכל לומר זאת לגבי כולם, אבל כמה מענין ומאלף הוא שאותה חרטה שב"ג השמיע באוזני, הביע בפני בהזדמנות אחרת גם משה דיין שהיה שר בטחון, והגן בזמנו בלהט על ההסדר המיוחד לבני הישיבות, וגם הוא אחרי שהתפטר מתפקידו אמר לי שהוא מתחרט על כך. וגם לו אמרתי אותו רעיון כפי שאמרתי לב"ג. ואם אצל שניהם זה בא לידי ביטוי – הרי זה מאלף. והלימוד שלי הוא, שאין מקום ליאוש, הקב"ה דואג לנו כי לא יטוש ה' עמו ונחלתו לא יעזוב, והוא מחזיק בידיו את לבותיהם של מלכים ושרים שאינם יכולים לנהוג בהפקרות ולהרוס את יסודות התורה…
