נערת סמינר שעשתה את דרכה לחתונת אחיה בחו"ל, נעצרה בנתב"ג בטענה לעריקות בשבועות האחרונים. לטענת בני משפחתה, הנערה לא קיבלה אוכל ותרופות עד שהתעלפה. עכשיו היא מגוללת את התחושות שלה, בימי המעצר במכתב מטלטל שהגיע לידי 'המחדש'.

"שמי מרים, אני בת 20. נולדתי בישראל לפני שעברתי לניס בגיל שש. לאחר שסיימתי את בחינות הבגרות, הגשמתי חלום ילדות – לחזור לארץ מולדתי, ארץ העם היהודי. לפני שנה עשיתי עלייה בשמחה עצומה. עשיתי את כל הניירת הנדרשת להשתלבות ולקבלת פטור מהצבא. לא ידעתי עד אז שנפלה כנראה טעות.

"גיליתי זאת לפני שלושה ימים, כאשר הגעתי לנמל התעופה בן גוריון לטיסה של יומיים כדי להשתתף בחתונה של אחי, ונעצרתי ללא כל אזהרה מוקדמת. אני כותבת מילים אלו כדי לספר את סבל הימים האחרונים. לא מתוך עניין אישי בלבד, ובוודאי שלא חס ושלום כדי להוסיף שנאת חינם בין אחינו. אני מספרת רק כדי להתריע, וכדי למנוע מכל בנות ישראל, ולו אחת, לעבור את הניסיון הקשה הזה.

"הגעתי לשדה התעופה בשעה 14:00. עוד לפני שהספקתי להגיע לתור לבידוק הכבודה, השומר בכניסה, כשראה את הדרכון שלי, הפנה אותי למשרד הפנים. לא הבנתי כלל למה, ולא דאגתי במיוחד, חוץ משעת הטיסה המתקרבת. עליתי לקומה השנייה, קיבלתי מספר בתור מהמכונה, ומשעבר הזמן, הפצרתי בפקיד שיקבל אותי מהר, מפני ששעת הטיסה התקרבה. עשר דקות לפני סגירת הצ’ק-אין התקבלתי אצלו. הייתי לחוצה מאוד מהאיחור, והפקיד ביקש את הדרכון ותעודת הזהות שלי. הוא הניח את המסמכים בצד וביקש שאמתין שוב, כשהוא מסביר שהוא "מחכה לאישור".

"כעבור דקות ספורות ניגשו אליי ארבעה צעירים בלבוש אזרחי, שוטר צבאי ושוטרת. ללא כל אזהרה מוקדמת הם זיהו אותי, אמרו לי "לא התגייסת", לקחו את הטלפון והמזוודות שלי. בשלב זה עברתי דבר שכל חיי לא יכולתי לתאר לעצמי שיקרה לי. הם פשוט אזקו אותי לעין כל. כאחרון הפושעים. כאילו הייתי בורחת. כאילו היה לי אומץ כלשהו מול הנוקשות שלהם. הייתי בהלם, ניסיתי להגן על עצמי והסברתי שאני נוסעת לחתונת אחי, ושזו טעות בניירת. הראיתי להם כרטיס חזרה בתוך 48 שעות, והבטחתי שאסדיר הכול כשאחזור. תחינתי לא הועילה. הם ביקשו שאלך איתם.

"ביקשתי לעשות עוד שיחת טלפון אחת, הייתה לי אוזנייה באוזן. החייל חייג את המספר ויכולתי להודיע להוריי שנעצרתי, שאני אזוקה, שאיני יודעת מה יקרה הלאה, לאן אלך, ומה אעשה, ואם עוד תינתן לי אפשרות לטלפן. עברתי את כל שדה התעופה אזוקה, הצעירים נושאים את המזוודות שלי. חשתי בושה שאין לתאר, שלא אאחל לאיש, אלא כדי שיוכל להתפלל מכל הלב. יצאנו משדה התעופה, כשאני חסרת אונים. התחננתי לחייל ולשוטרת שיתנו לי לטוס, או לפחות יסבירו לאן אני הולכת, מה עושים, ומה יעלה בגורלי. הראיתי להם את התעודה של הרבנות שהוכיחה שאני דתייה. חזרתי ואמרתי שאני חרדית ואין להם זכות לעצור אותי.

"החייל התקשר למפקד והסברתי לו שזהו נישואי אחי, שאני חייבת לטוס, שאני מתחייבת להסדיר הכול כשאחזור, פחות מ־48 שעות אחרי … הוא לא הסכים לשמוע והתעקש שאני עצורה ושאין לי רשות לצאת מהארץ. הבנתי אז שאין לי סיכוי לצאת מזה. ביקשתי להתקשר שוב לאבי. אפשרו לי, שוב דרך האוזנייה, לדבר איתו, בלי לגעת בטלפון. אמרתי לו שלא אטוס, שאני מקווה לטוס מחר אחרי שאסדיר זאת. הייתי בפאניקה מוחלטת. ביקשתי ממנו לחזק אותי ולומר לי שהכול יהיה בסדר. המתח והבושה כבר החלישו אותי מאוד, הייתי מוכנה לומר "כן" לכל דבר כדי לצאת משם".

מרים ממשיכה לגולל את המתרחש: "מאותו רגע הכניסו אותי לרכב אזרחי עם שני צעירים בערך בגילי מקדימה, וצעיר נוסף מאחורי לידי. נשארתי אזוקה כל הנסיעה. הם התעלמו ממני לחלוטין. כאילו אינני קיימת, צחקו, לעגו לי, והמוזיקה בקעה בקולי קולות. מבלי שידעו, לא ניתקתי את השיחה עם אבי. כשסיפרתי לו בלחש על התנהגות הבחורים, הסביר לי שהם רק רוצים לשבור אותי נפשית, ושעלי להישאר חזקה. החלטתי אז להיות כזו, לא לבכות, להיראות בטוחה בעצמי. מאותו רגע ועד שנכנסתי לתא בכלא נראיתי כאילו אינני ניתנת לערעור.

אין מילים לתאר את ההשפלה בכלא. יש מאמץ מושקע להשפיל את האנשים. הדבר מתבטא בכל תזוזה ותזוזה ובכל טקס מטקסי המסדרים. אני רוצה לזעוק כאן את כאבי האישי בדברים הבלתי סבירים מהם סבלתי באופן אישי. דבר ראשון זה התעלמות מוחלטת מהיותי דתייה. פעם אחר פעם הכריחו אותי ללבוש מכנסיים, והייתי צריכה להילחם על הזכות להישאר בחצאית. הדבר חזר על עצמו יותר מפעם אחת. ותמיד באגרסיביות ובפקודה.

גם זכויות אנושיות בסיסיות שלי נרמסו. ישנם זכויות שאפילו לשבויים חייבים לתת. תרופות הם דבר מינימלי. אוכל זה ודאי הכרחי. לא יאומן שאת שניהם לא קיבלתי כשהייתי צריכה. לצערי אני סובלת מאסתמה, וחייבת ליטול וונטולין. ביקשתי ודרשתי, והתקשתי לנשום ועדיין לא קיבלתי את התרופה. בבוקר הראשון הייתי בשורה האחרונה, בלי לאכול, לשתות או לישון. נאלצתי להמתין בחום הכבד של כפר יונה, במדים עבים מאוד, במצב של חולשה קיצונית. הרגשתי רע מאוד".

לדבריה, "כשהגעתי למפקדת אמרתי לה שסחרחר לי והתעלפתי. באותו רגע הייתה הפסקה, כל הבנות עישנו. ראיתי שחור ולא שמעתי דבר. הזיכרון האחרון היה צעקות המפקדת: "כולם פנימה!". אחרי רגע שמעתי אותה אומרת: "את רואה אותי? את רואה אותי?". עניתי שכן. שאלה אם שתיתי ואכלתי. עניתי שלא. היא הביאה לי יוגורט. אכלתי כפית ושתיתי. לא הצלחתי לנשום וביקשתי שוב את התרופות. נראה היה שהסכימה, אך לא נתנה. ציוותה שאירגע. לקחתי את הוונטולין שהיה איתי ונאלצתי לקום. לא התחשבו בי, אבל ברוך השם הרגשתי קצת טוב יותר.

רק אציין שבמשך כל הזמן נאלצתי ללבוש נעליים גדולות עלי בכמה מידות. אני כותבת מילים אלו, יומיים אחרי שחרורי. אני מרגישה שאי אפשר לדבר, שאי אפשר לתאר את עומק מה שעובר על נפשנו. ניסיתי לתאר עובדות, אבל כשאיננו מרגישות אנושיות – איננו יכולות לתאר לאנשים. לפני שעזבתי, עשיתי את הציפורניים לחתונת אחי. הסתכלתי עליהן וזה הזכיר לי שאני בת אנוש. בתוך הכלא היינו במצב של הישרדות. רק כשיוצאים ויכולים לחשוב מבינים".

הנערה ששוחררה, מוסיפה ומתוודה: "גם מאז יציאתי אינני ישנה. אני חיה בפחד מתמיד שיבואו לקחת אותי שוב ויזרקו אותי חזרה לכלא. אנשים שואלים אותי אם היה קשה להחמיץ את השמחות בצרפת. זה גורם לי לחייך – כנראה זה היה החלק הקל ביותר בכל הסיפור. אני מהרהרת באירוניה של המצב. תמיד הייתי מאוד "ציונית" בנשמתי, תמיד הצטערתי שלא עשיתי צבא. אולי ה' רצה שאראה את הדברים מבפנים.

אני כותבת מילים אלו בניתוק מוחלט. לא ישנתי יומיים וזה נראה בלתי אפשרי. בכל פעם שאני שומעת מוזיקה או מנסה להירדם – אני מרגישה רע, כאילו אני רדופה. אולי אמשיך יום אחד לכתוב. קשה לי לדמיין שיום אחד הדברים יחזרו להיות רגילים, שהטראומות יתעמעמו. אבל כנראה שבסופו של דבר זה עובר".