ראשית יש להניח הנחת יסוד, כי זכות הקיום של כלל ישראל בעולם אינה אלא כאשר אנו מעמידים את עצמינו כעם ה' הדבקים בברית תורתו, מכירים בטובה הגדולה ומודים – "ברוך הוא שבראנו לכבודו והבדילנו מן התועים ונתן לנו תורת אמת".

עם כל החשיבות של פיקוח נפשות שדוחה את כל העבירות הפרטיות שבתורה [חוץ מג' עבירות חמורות], התפקיד של כלל ישראל שהוא המציאות הכללית שלנו שאנו עומדים לכבוד השי"ת ונאמנים לתורתו הקדושה בשלימות, עומד מעל פיקוח נפש. כך דרשו חז"ל בספרי על הפסוק – "ונקדשתי בתוך בני ישראל. המוציא אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלוקים אני ה'" – על מנת כן הוצאתי אתכם מארץ מצרים, שתמסרו עצמכם לקדש את שמי.

היסוד הכללי של עצם מציאותם של ישראל נוגע גם הלכה למעשה באופן חמור מאד, שכאשר כופים אדם מישראל לעבור עבירה בפני ציבור קטן של עשרה מישראל, מחויב ליהרג ולא לעבור ואפי' על עבירה קלה כמבואר בגמרא [סנהדרין עא: והלכה למעשה ברמב"ם הל' יסודי התורה פ"ה ושו"ע יור"ד סי' קנז], וק"ו להרבצת התורה ברבים עליה מסרו נפשם רבי עקיבא וחבריו.

וברור כי העמדת היהדות של עם ישראל תלויה במציאות הישיבות בישראל. בעבר היה אפשר לגדול כיהודי המחובר לתורה ולהקב"ה, על ידי לימוד תשב"ר ובהמשך עם האוירה התורנית של הרחוב היהודי שהיתה כפופה לתלמידי חכמים. אולם מאז התהפוכות הרבות בסדרו של עולם שאירעו בדורות האחרונים, התברר מעל כל ספק כי קיום היהדות מחייב את ההשקעה והחיבור המיוחד לתורה הקדושה, אותה סופגים וקונים אך ורק בישיבות הקדושות.

הישיבות בדורינו שקולות כלימוד התינוקות בימי קדם, שבלעדיו אין תורה ח"ו. התפקיד אותו ממלאים ע"י לימוד התורה בישיבות כהיום הזה, מהוה יסוד קיום היהדות של עם ישראל פשוטו כמשמעו, וככל שהישיבות גדלות בכמות ובאיכות, כך מתקיים בכלל ישראל 'מרבה תורה מרבה חיים', ומתרבה יניקת חיי היהדות לקרובים ולרחוקים.

קדושת התורה של הישיבות אינה מקרינה רק על יראים ושלמים המושפעים מבני הישיבות, אלא גם התורה והיראת שמים של יהודים הרחוקים, נובעים מכוח מציאות הישיבות בישראל. ניתן להיווכח מתוך המציאות כי התורה ויראת שמים בכל ישראל, מושפעת משורשה ומקורה בישיבות הקדושות [עי' בדבריו הנפלאים של מרן האבי עזרי זצ"ל בתחילת ספר עמלה של תורה בפירוש מאמרם "הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו", שבאר שכפי מידת דבקותם של לומדי התורה בתורה, כך היקף השפעתם על קיום היהדות לרחוקים, והרחיב ותאר שכן ראינו בעינינו בדור הזה].

שורש הפלוגתא סביב השאלה מהי מגמת עם ישראל

לצערינו, ההתמודדות מול מגמות השלטון החילוני והצבא עוסקת בשאלות יסוד הקיום של כלל ישראל, מאין בא עם ישראל ולאן הוא הולך, ובנקודה זו אנו בפלוגתא עימם – האם מגמתינו בכל חיינו להיות עם ה' לומדי תורתו הקדושה, ולשים את עיקר עסקינו בתורתו, או ח"ו ככל העמים בית ישראל וכשאר גויי הארץ.

ואשר על כן, לא יהיה מדויק להסביר להמון העם רק את חשיבות הישיבות לכלל הציבור בארץ ישראל, מצד מעלת התורה כמגינה ומצילה וכדו' ולהביא מקורות לכך שהישיבות עומדות כהגנה והצלת נפשות ישראל. היות וניתן להסיק מסקנה שגויה וחמורה מכוח טענה זו, ולתת מקום לסברא כי אילו לא היו הישיבות מגינות מפני סכנת נפשות, לא היתה הצדקה להמשך קיומם בשעת הסכנה והמלחמות, והיא טעות גדולה בעצם ההבנה של מקומם האמיתי של לומדי התורה בישראל.

הנכון וההגון ביותר לנסח את הדברים במילים פשוטות, ולבאר שגם אם הם מבינים שיש צורך בצבא כדי להציל את נפשות עם ישראל, הרי שהישיבות הם יסוד זכות הקיום של עם ישראל בכלל, ובלעדיהן ח"ו אין על מה להילחם. ממילא, החותרים נגד קיום הישיבות פועלים כנגד מציאותם של ישראל בעולם, וכאילו מכריזים – "לכו ונכחידם מגוי ולא יזכר שם ישראל עוד" ח"ו, ולעומתם המחזקים את הישיבות הם הם הבונים את כלל ישראל, כמו שאמרו חכמים – "אל תקרי בניך אלא בונייך".

אין גידולו של אדם בחינוך צבאי אלא בחינוך תורני

האם אין מקום כלל לאלו שמגינים על ישראל בצבא ועוסקים בהצלת נפשות?

טעות נוספת נשתרשה בלב רבים הסבורים כי הקלקול בהליכת בחורים לצבא אינו אלא מפני שלא זכינו והצבא בארץ רחוק מלהיות צבא כשר כצבאותיהם של דוד המלך ושל שלמה המלך. אך יש שיבוש שורשי בכל המהלך של החינוך הצבאי שיש לתת עליו את הדעת.

התורה מכנה 'יוצאי צבא' רק אנשים שעברו את גיל הבחרות, כמשנ"א בכל מקום  'מבן עשרים שנה ומעלה'. מדאורייתא כל זמן ההתחנכות של האדם, איננו בר הכי כלל להיות 'יוצא צבא'. רק הבוגר שנשלם בדעתו לכל העניינים הוא הראוי לצאת למלחמה. [כדאי' בברייתא גיטין סה. למכור בנכסי אביו עד שיהא בן כ'] ביאור הדבר בפשטות, שאף מלחמת מצוה הנעשית על טהרת הקודש, ובצבא כשר כמו בזמן מלכות ישראל, אינה יכולה להיות בית גידולו וחינוכו של אדם [ויש להציע בזה כמה טעמים שאין מקומם כאן].

והנה מצד המציאות הנראית לעין, בזמנינו בוודאי מתעכבת בגרות הדעת הרבה יותר, וכשם שבזמן שניתנה תורה היה צעיר כבן עשרים נשוי זה כמה שנים ובזמנינו נשתנו הדברים, כך אין מקום כלל להניח כי ישנה אפשרות שיגדל ויתחנך בחור לתורה וירא"ש בבית גידול של צבא, ואפילו בצבא כשר כמו בזמן מלכות ישראל. כ"ש וק"ו בצבא שמעמיד את עצמו כמחנך ומעצב את האיש הישראלי לפי תרבות הגויים המסולפת והקלוקלת כפי שיתבאר.

[שאלתי ר"מ בישיבה של חרד"ל שחלקם מתגייסים לצבא, מה עושים עם הנזק לגידול הבחור בתורה, ואמר לי שבאמת כדי למנוע נזק זה, מנהגם שלא להתגייס אלא בגיל 25-26 [ומקובל בידם שבד"כ צריך כעשר שנים בישיבה ובכולל לפני שיתגייס] ואעפ"כ רבים מהם מתקשים לחזור ללימוד אח"כ כבתחילה.]

גדול תלמוד תורה מהצלת נפשות

א"כ אולי ניתן לקיים שניהם, באופן שבו ילמדו תורה כמה שנים בישיבה, ואח"כ ישרתו בצבא?

יש כאלו שכך טוענים. לדעתם אם היו מסדרים צבא כשר ונקי אפשר היה לקיים שניהם באופן שקודם יתעלה בלימוד התורה וקנייניה במשך שנים ואח"כ יעסוק בצבא ומלחמה. אמנם יש שגיאה בעצם השאלה. קיי"ל (מגילה טז:) "גדול תלמוד תורה מהצלת נפשות", וכתבו המהרש"ל והדרישה דאע"פ שברור הדבר שבמקום שמזדמנת הצלת נפשות באמצע לימוד התורה, מחוייב הלומד להפסיק מלימודו לצורך כך, וק"ו הוא מכל מצוה עוברת שמחויבים להפסיק מללמוד תורה לצורך קיומה, מ"מ במקום שאפשר להציל ע"י אחרים, אסור להפסיק ולהתבטל מתלמוד תורה אפילו לצורך פיקוח נפש. לכן פשיטא שהתפקיד של לימוד התורה קודם במעלתו לפיקוח נפש כשאפשר באחרים. [גם אם היה מקום לדון מהו השיעור של 'אפשר ע"י אחרים', אך בלאו הכי אין בזה נפק"מ במציאות הצבא בדורינו כמו שיתבאר].

תפקיד הישיבות כלפי הסכנות שבימינו

מתוך התבוננות על אופי הפיגועים של המחבלים הערבים ימ"ש

כעת אנו במצב מלחמה, דם ישראל נשפך כמים. אין מקום להנהגה שונה בזמן שכזה? אין צורך להיות שותפים בפועל גם בהצלת נפשות?

אע"פ שבכדי להבין בשלימות את מאורעות תקופתינו, אי אפשר אלא ע"י נביא או בעל רוח הקודש [כמש"כ מרן החזו"א], מכל מקום יש הגדרות כלליות שעלינו לעמוד עליהם ולהבין את המציאות בתוכה אנו חיים, על מנת לדעת ולהשכיל כיצד לנהוג ולפעול.

שפיכות הדמים החוזרת ונשנית ע"י המרצחים הערבים ימ"ש שוב ושוב, אינה מתאימה ואינה דומה לסדרי מלחמות כיבוש הארץ בימות יהושע וכדו', אלא לסדרים של פרשת בחוקותי [וכעין הפורעניות בספר שופטים]. ההנהגה המתוארת בזמנים של תוכחה, היא בהתאם לטעויות היסודיות שלנו, להמשיך ולהתהלך בדרכי חטא וקילקול. מצד אחד השי"ת הראה וממשיך להראות חסדים עצומים ונפלאים לעמו ישראל, ובתחילה גם הפיל פחד על אויבי ישראל, אולם הצרות הרבות והרעות שמצאונו ביום המיוחד לקירבת ה' לכלל ישראל – שמיני עצרת – מלמדות שהקב"ה מצפה מאיתנו במפגיע לחזור אליו ולא להימצא ח"ו בריחוק הדעות והלבבות ממנו.

כל בר דעת יודע כי אין הצעה לפיתרון אמיתי ומציאותי למצב הקשה של השכנות עם הערבים, לא בדרך השמאל וגם לא בדרך הימין. הפיתרון היחיד תלוי ב"אם בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו" – ואז ורק אז יתקיים "ונתתי שלום בארץ", וכמו שכל יהודי משנן פעמים ביום בקריאת פרשת והיה אם שמוע. כדי להתקיים בארץ הזאת ולצפות לשינוי, יש רק דרך אחת – "לו עמי שומע לי, ישראל בדרכי יהלכו, כמעט אויביהם אכניע וכו'". זהו התפקיד העצום של הישיבות הקדושות בהצלת כלל ישראל. תפקיד אחד ומיוחד ואין בלתו.

השליחות המיוחדת של הבחורים היקרים שיצאו מהמסגרת הרגילה שבישיבות

אעפ"כ, אולי יש מקום לחלק בין בני הישיבות השוקדים על תלמודם ומקיימים את עם ישראל, לבין אלו שאינם מיושבי בית המדרש למחצה לשליש ולרביע, ואולי על אלו מוטלת החובה להשתתף במלחמת הצלת נפשות ולהיות חלק מהציבור?

כפי שהסברנו לעיל, המאבק בארץ הקודש בין החילוניים השולטים לציבור שלומי אמוני ישראל, לא נסוב כלל על היחס הנכון בין הצלת נפשות ללימוד התורה, אלא על ההגדרה העצמית שלנו כעם ישראל. הויכוח העקרוני הוא על דרך ההתקדמות של עם ישראל בזמנינו – האם אנו מתקדמים להידבק בה' ותורתו עוד ועוד, או ח"ו נסוגים אחור ופונים לחילון ולהתבוללות בין העמים.

לצורך העמדת שיטתם ודרכם העמידו צבא שמהוה 'כור היתוך' כלשונם – שמייצר צורת אדם שאינו יהודי ולא דומה ליהודי. אחר שהצבא נוסד ועומד על מגמה ברורה זו, פשוט וברור כי ישנה סכנה גדולה בהקמת מסלולים ומסגרות ע"י הצבא, שיתנהלו כביכול על 'טהרת הקודש' ויהיו שמורות מהידרדרות רוחנית בצבא. כבר הוכח הדבר בעבר שנציגיהם מתחילים ב'נופת תיטופנה שפתי זרה', ולבסוף כשמרגישים שלטונות הצבא שעלה בידם להכניס בחורים חרדים תחת ידם, מתכחשים לכל ההסכמים הקודמים, וכפי ששמעתי מיהודי שעסק בזה שלא היה סיכום אחד שסיכם עם הצבא שלא עברו עליו וביטלו אותו.

אע"פ שבתוך המסגרות מצויים אנשים הפועלים לחיזוק החיילים ברוחניות לשם שמים, אין הדבר גורע כלום מסכנת המסלולים והמסגרות הללו, היות וסכנתם קרובה וגלויה. אין לנו אלא להתלכד מסביב לשרי הצבא שלנו – גדולי ישראל הרואים את המהלך הכולל של כל הענין, ומנהיגים את ישראל לתכליתם כפי הרצון העליון.

ונראה להוסיף, כי במצב כזה, נכון לכל יחיד ויחיד לשקול גם את האחריות שלו כלפי הכלל. גם מי שלא הצליח במסגרת הרגילה של הישיבות, יש לו לעשות כל מאמץ להיכנס למסגרות חלקיות השייכות לישיבות הקדושות ומתנהלות ברוח הישיבות, ולא לפנות למסגרות הצבאיות הגורמות חיזוק ח"ו לשלטון, היות ועל גבו יוכל הצבא לבוא בטענות שקר כלפי עולם הישיבות ולהציג שכביכול ניתן ליצור שירות צבאי על טהרת הקודש. בוודאי כי בבחירה הנכונה יזכה לברכת יהושע וכל ישראל עם ארון הברית – "ברוך אשר יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם".