"היתה מחלוקת בין חכמי ירושלים בדור הקודם, האם כותבים 'דוב' מלא עם ואו, או 'דב' חסר ללא ואו. במקרה דנן אין ספק שה'דב' הוא מלא וגדוש, מלא בתורה וביראת שמים", כך ספד השבוע ראש הישיבה מגור, הגאון רבי שאול אלתר, בהלוויתו של חמיו הרה"ג רבי חיים דב (בער) רובינשטיין ז"ל שנפטר ביום ראשון
בהספד שהתקיים בבית העלמין בחיפה, שם חי ובה נטמן חמיו של ראש הישיבה, עמד חתנו הגדול על דמותו של ה'שווער' ואמר כי כל מהותו היתה תורה ויראת שמים.
"תמיד היית כולך מלא בתורה. ה'בית ישראל' קרא עליך 'תלמיד חכם', ואכן היית תלמיד חכם עם מהות של תלמיד חכם שכל עיסוקו בתורה. היתה לך חנות ספרים, אך החנות היתה רק 'היכי תמצי' של תורה. כל ספר טוב היה עולה הביתה, בסעודות היית מונח בלימוד, בשיחות, בכל דבר".
בהמשך עמד על כך שחמיו היה 'קובע מקום לתפילתו' שגם מעלה זו נקשרת לפרשת השבוע הנוכחית, והזכיר כי עיקר מטרתו היתה ב'למען אשר יצווה את בניו'. ראש הישיבה, שכאשר נלקח לחתן היו בבית ילדים קטנים, סיפר כי חמיו נהג לשוחח עמו רבות אודות חינוכם של ילדיו, היכן ילמדו ומה. "כי זו היתה כל מטרתך, לראות את צאצאיך גדלים בתורה".
חמיו של ראש הישיבה, הרב רובינשטיין, היה מחנך בנשמתו, סופר סתם, בעל חנות ספרים ותיקה בחיפה. גם כשההליכה קשתה עליו, וראייתו נפגעה, והוא בן למעלה משמונים – עדיין הלך יום יום לחנות, ישב בה, בלב רחוב הרצל החילוני. עונה בסבלנות ללקוחות, מחדיר בהם מושגים ביהדות, מוכר מזוזות, טליתות וספרי קודש.
ר' חיים דב נולד ביום כיפור תרצ"ד בוורשא, ועלה לארץ כפעוט עם משפחתו. אביו, ר' יוחנן רובינשטיין, היה בין מייסדי הקהילה הגוראית בעיר חיפה. כל ימיו זכר ר' חיים דב בערגה את היום בו הגיע הרבי הזקן מגור, ה'אמרי אמת', לחיפה, במהלך מסע ההצלה שלו מאירופה הבוערת. אבל את פניו של הרבי, לא זכה חיים דב הקטן לראות: אביו, ר' יוחנן, שכב באותם ימים פצוע קשה מאלתו של חייל בריטי משתולל. איש לא לקח את הילד הקטן למעמד קבלת פני הרבי, אבל ההתרגשות הכללית נצרבה בנשמתו.
לימים, נישא לרעייתו שתחי', בת ר' יהודה לייב רוזנווסר ז"ל. הוא היה מראשוני אברכי הכולל בחיפה. כולל היה אז רעיון חדש, ובמיוחד בחיפה עיר הפועלים. האברכים החסידיים המעטים נהגו ללכת ברחוב עם מכנסיים 'רגילות', מעדיפים לא להתבלט בלבושם החסידי, המכנסיים בגרביים, הויזן אין די זאקן. אבל ר' חיים דב הצעיר היה ראשון גם כאן: הסתובב ברחובות חיפה של ימי הצנע, אברך וחסיד ועומד על שלו, ומכנסיו תחובות בגרביו. כמו בפולין.
זכה להקים משפחה מבורכת, במקביל לעבודה קשה לפרנסתו תחילה כמורה במשך שנים רבות, ואחר כך בחנות הספרים שפתח. הוא היה למדן, ידען, קובע עיתים נרחבות לתורה. נכדים שהתארחו בשבת בביתו, זכו לחידות תורניות ולהעשרה יהודית. היה מאושר ללמוד עם הבנים גמרא ומשנה, וגם את הבנות לא הזניח: הוא שינן איתן את סדר הדורות, את ברכות יעקב, את שבעים הנפשות שירדו מצריימה, ועוד שפע של ידע יהודי, תורני וערכי. איפה כתוב 'סכין' בתנך, ואיפה כתוב 'גבינה', וכמה נשים בשם תמר מוזכרות בתנך כולו. (ארבע).
בשנת תשל"ו אירס ר' חיים דב את בתו הגדולה, עם אחיינו של הרבי מגור דאז. החתן, שאול אלתר, נחשב כבר באותם ימים לעילוי מבריק. הרבי ה'בית ישראל' הגיע לשמחת האירוסין בבית החיפאי. ר' חיים דב, עד גיל זקנה, התקשה להפרד מדירתו שבקומה הרביעית ברחוב עקיבא.
הרי שלושה רבי'ס שלו היו שם! ואיך יחליף אותה בדירה אחרת, דירה שלא באו אליה הרבי'ס? שהבית ישראל לא השתתף בה בשמחת אירוסין, והלב שמחה לא הגיע אליה לאחל מזל טוב, והפני מנחם – המחותן – לא עלה אליה להשתתף בשמחות גם בהמשך…
גם כשנאלץ, עקב מצבו הרפואי, לעבור דירה לירושלים – נותרה דירתו שבחיפה ריקה. הוא לא יכול להפרד ממנה… לא להשכיר אותה… הדירה שהרבי'ס היו בה… מאיפה ישיג עוד דירה אחת כזו?
את חתנו הגדול, ראש הישיבה, העריץ ר' חיים דב עד מאד. חלום בהיר היה זכור לר' חיים דב, ובו – האמרי אמת מושיט לו יריעת ספר תורה, כדי שיתקן אותה. ופותר אין. כאשר החל חתנו להנהיג את קהילתו, ראה בכך רח"ד את הפתרון הראוי בהתגשמותה של צוואה ישנה. כידוע, ה'אמרי אמת' כתב לפני השואה צוואה, בה העביר את ההנהגה לאחיו, הה"ק משה בצלאל אלתר הי"ד. אך הצוואה כידוע לא מומשה מעולם, כי ר' משה בצלאל, הרבי המיועד, נהרג בטרבלינקה. "אבל דברי צדיק לא שבים ריקם", אמר ר' חיים דב בערוב ימיו, בירושלים. "אם האמרי אמת כתב, יש לדברים קיום". בהנהגתו של חתנו, ר' שאול אלתר, נין של ר' משה בצלאל הי"ד (מצד אימו הרבנית אשת הפני מנחם) – ראה מעין התגשמות של הצוואה ההיא, מלפני שנות דור.
במהלך שנת תש"פ, למרות חולשתו הגדולה, עיניו שכהו ורגליו שכבר לא נשאו אותו, חזר וביקש ר' חיים דב לבוא לאירועים בקהילה של חתנו, הגר"ש אלתר. בט"ז באדר הגיע, בכסא גלגלים, לסעודת היארצייט של מחותנו ה'פני מנחם' שהתקיימה ברוב עם בראשות חתנו שליט"א.
הדמעות שזלגו מעיניו, דמעות אושר, העידו יותר מכל על המתרחש בליבו.
בשבת הצמודה לשבועות הגיע שוב לבית המדרש של הגר"ש אלתר, לשמוח באופרוף של נינו, בן לנכדתו הבכורה. בני משפחתו מספרים כי גם כששכב, מונשם, בבית החולים בסוף הקיץ – עוד שרבט על פיסת נייר מילות התעניינות: "איפה יתפלל הראש ישיבה ביום כיפור?", כתב בעט כחול, רועד.
אך מצבו הרפואי הלך והדרדר. בשבת, פרשת לך לך, נאלצו להרדימו. ביום שני, ט"ו בחשוון, עלתה נשמתו לגן עדן, והוא נקבר בחיפה עירו, בחלקה שקנה לעצמו, ליד הוריו. כשבניו וחתניו שליט"א מלווים אותו ומספידים אותו בשטיבל של חסידי גור בעיר ובבית העלמין.
"אך עד ימיו האחרונים" כך העיד עליו חתנו ראש הישיבה, "היה שקוע בלימוד. כשרצו לרומם את רוחו, ידעו נכדיו שאם ישאלו שאלה בלימוד – הדבר יגרום לו לשמחת נפש".
