שלום וברכה מורי ורבותי!
שעת חינוך ההורים!
עד היום הייתי אומר: "שעת חינוך ההורים שלנו", וזה היה נשמע לא "השעה שלנו לחינוך ההורים", אלא "השעה שבה אנחנו מחנכים את ההורים" חלילה..
אז אני משנה את הניסוח: השעה שלנו לחינוך ההורים, יחד כולנו כהורים נתחנך טוב יותר ונזכה לבנים מוצלחים יותר.
ביום הזה שחלף, היה יום פטירתו של הראב"ד – רבי אברהם בן דוד, בעל ההשגות.
רבי אברהם בן דוד היה כותב השגות על הרמב"ם בצורה מאוד מאוד חריפה. לפעמים אפילו בצורה שנראית כמשהו אישי נגד רבינו משה בן מימון.
כל מי שראה הזדעזע, זה היה נראה מחריד.
אבל פעם אחת הראב"ד הסביר את הרעיון.
הוא הסביר מדוע הוא מתנהג בצורה כזו לרמב"ם, והוא אמר: "הפסקים של הרמב"ם התפשטו בכל תפוצות ישראל, וזה גורם לאנשים שלא לפתוח את הגמרא, שלא ללמוד את הדין משורשו. חשוב לי שיראו, חשוב לי שיקראו, חשוב לי שילמדו רמב"ם אבל ילמדו גם עם המקורות. ודווקא מתוך אהבתי לרמב"ם, הפכתי את הספר שלו לכזה שכולם בודקים בו את המקורות בזכות ההשגות שלי. אני הוא זה שהפרתי והרביתי את הלימוד בתורתו של הרמב"ם".
מה הלקח שיש לכולנו ללמוד מכך?
הילדים שלנו הם האחרונים שיודעים לבטא את עצמם. הם האחרונים שיודעים להסביר את הצעדים שהיו להיפך ממה שביקשנו.
לפעמים הילד לא באמת חוצפן. יותר מכך, בדרך כלל הילד לא מתנהג סתם כחוצפן, אלא זה מעיד על מצוקה.
כאשר זה מעיד על מצוקה, אנחנו לא אמורים להגיב על החוצפה ולהזדעזע ממנה, אלא יותר מכך, זה אמור לגרום לנו להחריף את הניסיון שלנו לחפש מה גרם לילד להתנהג בצורה כזו.
אם גדולי ישראל, שיודעים לבטא את עצמם טוב מאוד, יכולים לגרום לנו, בלי כוונה, בגלל קטנות ערכנו ובגלל השכל הקטן שיש לכל אחד מאיתנו, לחשוב שהם נגד בעוד שהם בעד, כל שכן וקל וחומר שהילדים הקטנים שלנו, שהם האחרונים שידעו להסביר את עצמם, שיוכלו לומר מה הייתה הכוונה האמיתית שלהם.
לא סולחים על חוצפה, לא מעלימים עין, אבל שמים את זה בצד.
מתמקדים יותר במה שגרם לזה, וכך זוכים לעלות על דברים שלפעמים שמים לב אליהם רק לאחר עשרות שנים כאשר הילד מתבגר והוא זה שמגיע ומסביר לנו באיחור מה גרם לאותה תקלה.
בהצלחה רבה לכולנו באחד ממבחני החיים הקשים והמשמעותיים ביותר.
וברוכים תהיו!
