שלום וברכה מורי ורבותי!
ושוב אנחנו בדקות המיוחדות לחינוך ההורים שיגרמו לנו בעזרת ה' לחנך טוב יותר את ילדינו.
ושימו לב טוב!
ככל שהילדים מתבגרים יותר, יש להם יותר ויותר את יצר המרדנות.
היצר הזה הוא מגיע עוד לפני היצר הרע, הוא משהו כזה בטבע שעוד לא קשור לטוב ורע.
"אתם לא תאמרו לי מה לעשות".
ישנם ילדים שאצלם זה יותר וישנם כאלו שאצלם זה הרבה הרבה יותר.
כל ילד וההתמודדות שלו.
בדרך כלל זה גם תורשתי, גם אתה כאבא ואת כאמא יודעים שאתם לא הייתם בדיוק שונים מהקטנצ'יק הזה.
אבל מה עושים עכשיו?
מה עושים עם כזה יצר מרדנות?
הכלל הראשון הוא, לעולם לא מנסים להיכנס לשדה מוקשים, לא נכנסים לשדה שיש בו מוקש, כאשר יודעים שהמוקש הזה הולך להתפוצץ ולגרום לילד שלנו לומר: "פרינציפ לא", ולפתוח במלחמה.
בכל הרמות זה קיים, גם אצל הילדים הטובים, וגם אצל הטובים יותר.
ככל שנוכל, תמיד ננסה לעקוף את שדה המוקשים.
אם יש לבן שלנו חבר לא כל כך טוב, פחות ופחות נספר לו עד כמה הוא גרוע ונפריד ביניהם בכח, ויותר ויותר נגרום לזה לקרות בעקיפין.
נעסיק אותו בדיוק באותן שעות של המפגש, נעשה לו הכל בכדי שימצא תחומי התעניינות באזורים שונים.
אבל לעולם לא ננסה לריב איתו חזיתית על אותו חבר שהוא באמת אוהב.
אם ישנו משחק שלא מוצא חן בעינינו, שגורם לו לאבד יותר ויותר זמן, לעולם לא נהפוך את זה למלחמה ולקרב יומיומי, נעשה הכל בכדי לעניין אותו בתחומים שונים ואחרים, ובזכות זה לאט לאט הוא ירד.
כי המלחמה החזיתית הולכת להוציא שני מפסידים.
כשאח נגד אח, המנצח תמיד מפסיד.
כשאבא נגד בן, שניהם תמיד מפסידים.
אין ניצחון במלחמה עם ילדים.
החכמה הגדולה היא: "חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ" (משלי כב, ו).
קח את הדרך שלו, קח את הראש שלו ושם תיישר.
כביש עוקף תמיד יהיה בריא יותר ממלחמה חזיתית.
בהצלחה רבה לכולנו,
וברוכים תהיו!
