שלום וברכה מורי ורבותי!
הרוגוצ'ובר, רבי יוסף רוז'ין, זכר צדיק וקדוש לברכה.
האדם הענק בדורו, שכל גדולי הדור רעדו למוצא פיו.
האדם שיכל לזכור ולחשוב באותו רגע על כל דבר.
מימדים שלא נתפסים בדורות שלנו.
יום אחד הוא פתח את סגור ליבו ואמר שאת כל חייו הוא חב לאדם אחד, הלא הוא "מלמד הדרדקי" שלו, מי שלימד אותו בהיותו ילד קטן.
והוא מספר: "הייתי ילד שובב ושובב גדול, כדרכם של עילויים, בצעירותם מוציאים את האנרגיות שלהם, את עודף האנרגיות, על דברים שאינם מן היישוב.
ואז באופן קבוע, היה המלמד רודף אחרי, מוחל וסולח לי, ועושה הכל בכדי שאוכל ללמוד.
ואפילו כאשר הייתי מטפס על עץ, היה המלמד נוטל כסא, לוקח את הגמרא, לומד בקול ומסביר דף אחר דף בכדי שאני שם למעלה אשמע ואלמד".
אילו היינו זוכים ובדורנו כל מלמדי ישראל היו בצורה שכזו משקיעים בתלמידיהם, אולי לא היינו זוכים לרוגוצ'ובר במימדים כל כך רבים, אבל היינו לפחות זוכים שכל אחד היה מגיע למקסימום אליו הוא יכול להגיע.
אין לנו זכות להתלונן על הורים אחרים, גם אין לנו זכות להתלונן על מלמדים אחרים.
הדבר היחיד שיש לנו זכות הוא, לעמוד מול עצמנו ולומר, כל אחד לעצמו: "אני אהיה אותו מלמד כמו של הרוגוצ'ובר, אני אהיה אותו אבא כמו המלמד של הרוגוצ'ובר, אני אדע למחול ולסלוח, לא לפעול מתוך רגש, לא להיפגע, אלא לחשוב על עתידו של הילד, ולחנך אותו על פי דרכו ממש".
ואם דרכו המוזרה של הילד הזה היא לטפס על עצים, אני אעשה ככל יכולתי ללמד אותו גם כאשר הוא שם על העצים.
כי המוזרים, כאשר הם קטנים, הולכים להיות מוזרים הרבה יותר כאשר יגדלו, והמוזרות הזאת תהיה או לטובה או לרעה, ואשרי מי שזכה לנתב את חיי בנו או תלמידו לטובה.
ברוכים תהיו!
