שלום וברכה מורי ורבותי!
ערב שבת שלום, שבת פרשת כי תשא.
רבי יצחק אלחנן ספקטור זכר צדיק לברכה, שהיום יום פקודתו, הזדמן פעם לאחת העיירות, כחלק ממסעו בזיכוי הרבים.
כולם ידעו שהוא אחד מגדולי ישראל, אחד מגדולי הדור, וכולם חפצו ביקרו.
העשיר של העיירה ניגש ואמר: "כבוד הרב! אני הוא זה שהתכבדתי על ידי כל בני העיירה לארח את כבודו בביתי".
רבי יצחק אלחנן נתן בו מבט ושאל אותו: "אתה זוכר לפני כארבעים שנה, כאשר נקש על דלת חנותך בחור ישיבה צעיר ואמר שאין לו נעליים, וביקש ממך זוג נעליים אחד בכדי שיוכל ללכת לבית המדרש בקור ובשלג, וסירבת לו?".
אמר לו אותו עשיר: "בוודאי שאני זוכר! למה מי הוא שאתן לו זוג נעליים משלי? נעליים עליהם עבדתי ועמלתי קשות, ואני יכול לקבל תמורתם זהובים רבים?".
אמר לו רבי יצחק אלחנן: "אני הוא אותו בחור ישיבה!
מי שלא ידע להעריך אותי אז, אני לא מוכן לקבל ממנו הערכה היום!
אני אלך לשמש של העיירה, שגם אז וגם היום ידע להעריך אותי במידה שווה".
בפרשתנו "וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַ־ה' בִּפְקֹד אֹתָם" (שמות ל, יב).
כאשר אתה נותן, זהו כופר הנפש שלך.
אתה בעצם לא נותן – אתה מקבל הרבה יותר!
ההבנה שהייתה חסרה לאותו עשיר היא, שאתה בעצם לא עושה טובה לאותו בחור ישיבה כאשר אתה מעניק לו נעליים,
אתה עושה טובה לעצמך!
ואם אתה לא מבין את זה, אין שום ערך למה שאתה מנסה לעשות עבור גדולי ישראל.
כי אתה בעצם לא מנסה להעניק, אתה מנסה לקבל.
אתה רוצה לקבל את הכבוד הגדול מאותו אדם גדול.
מבינים, מחזיקים, מחפשים דווקא את בחורי הישיבות הקטנים, דווקא את האברכים בתחילת דרכם, ומעניקים להם מלוא חופניים.
ומשם זוכים לישועה גדולה בזה ובבא.
ברכת שבת שלום ומבורך ממני ומכל צוות החיזוק היומי העולמי האוהב, מעריך, מוקיר, מעריץ ומה לא..
וברוכים תהיו!
