שלומי קצנלבוגן בטור אישי: החיים, המוות ומה שביניהם

אני מנסה לגשש מהי רמת הדחיפות הבהולה, מיותר לציין שעד שיש לי ערב פנוי מאירוע הוא מנוצל לערימות של סידורים ודברים דחופים ומחכים לערב כזה, אך היא בשלה מתעקשת וחוזרת ומסבירה שאין ברירה וזה דחוף מאד וכך היא מספרת: מדובר במשפחה שהאמא ל"ע חולה במחלה הארורה מזה כמה שנים וכעת המצב החמיר ובני משפחתה השוהים ליד מיטתה זקוקים לקומזיץ מחזק שיתן להם כוחות ויפיח בהם חיות להתמודד במצב הקשה.

כמובן שישר ביקשתי מרעייתי אישור, היא הייתה מופתעת מאד על החיפזון ועל התכניות הרבות שהיו לה איתי, אך נענתה לחסד בשמחה יצאתי לכיוון בית החולים, כשהגעתי אני רואה אשא צנומה שוכבת מוקפת במכשירים, וסביבה בני משפחתה המסורים מחזיקים ספרי תהלים, אווירת עצב כבידה אופפת את החדר, אני מנסה לנתק את מחשבותיי ולקחת את הגיטרה ולהתחיל לשיר כאילו כל המצב סביבי לא נוגע אליי.

אני חדור מטרה, לרפא את הכאב במעט שירי נשמה ולהכניס מעט אופטימיות ואמונה במשפחה המסורה,
פתחתי בשיר "מכניסי רחמים" כשהמילים מקבלים פתאום משמעות אחרת ולאט לאט הצטרפו אליי הנוכחים בחדר לשירה והחדר מתמלא צלילים של נחמה של אמונה עמוקה ופשוטה כאחד וקירבת אלקים.

פתאום נשמעת קריאה מאבי המשפחה, "המדדים צונחים" להתחיל באמירת הווידוי !!!

אני שומע מסביבי את הפסוקים הנאמרים ביציאת נשמה, ומרגיש כבתוך חלום, הגיטרה תלויה עליי,
והיד שרק מקודם פרטה בחן כעת מונחת על גבי עיניי באמירת שמע ישראל וכך לאט לאט נשמתה הקדושה עלתה לעולם העליון מתוך שירי רגש ונשמה.

ההתאוששות לא היתה קלה בשבילי, זה היתה לי פעם ראשונה בחיי להיות בשעת יציאת נשמה ובפרט שבאתי לנגן ולשמח והסיטואצייה נהפכה לגמרי, המעמד היה מאד מוזר לי עצוב וקשה אך בס"ד בזכות המצוה התמודדתי עם הענין ויצאתי מחוזק.

בצאתי מבית החולים טלפנתי למי שקראה לי לשם, ושאלתי רק שאלה אחת, האם ידעת מהמצב? היה לך מושג שהיא על ערש דוואי?

תשובתה הממה אותי…

אכן ידעתי מהמצב, היא אומרת ובדיוק לשם כך קראתי לך בכזו דחיפות, אני בהלם שואל, למה לא אמרת תשובתה הפתיעה אותי עוד יותר, וכך היא מספרת:
היא היתה ממש על ערש דוואי ובאותו היום קראו לבני משפחתה להפרד ממנה ושלשה פעמים הנשמה התחילה לצאת וחזרה שוב לגוף המיוסר, בני המשפחה היו מותשים פיזית ונפשית מהמצב המתעתע פנו לאחד העסקנים הבכירים להתיעץ, תשובתו היתה שהנשמה מתקשה להפרד מהעולם והמלצתו היא שיקראו למישהו שישיר וינגן וזה יתן לנשמה שלווה וכך יקל עליה את הפרידה.

בחרתי לשתף אתכם הקוראים היקרים בסיפור חוויתי ומטלטל הזה, על מנת להמחיש מהו כחו של שיר ומהי העוצמה של המוזיקה ועולם הרגש המופלא שירה שמחברת בין עולמות שירה שעולה לשמי מרום ולעמקי הנשמה.

וזו התחושה שלי באירועים ובקומזיצים הישיבתיים, תחושת שליחות וחיבור לטקסטים מלאי אמונה וקירבה שמגיעים למיתרי הלב העמוקים.

מובא בחז"ל שבסעודתו של אחשורוש שבה ניתן לכל איש ואיש כרצונו, ועדיין משהו אחד וחשוב היה חסר "כלי נגינה" התזמורת המלכותית איננה.

ולכאורה זה תמוה מאד שבסעודה מפוארת ויוקרתית לא יהיה שירה וזמרה.

עונה על כך המהרש"א (כמדומני) שידע המלך אחשורוש שאם תהיה שירה תכניתו תלך לאבדון, שהרי כל רצונו היה להעביר על דתם את היהודים, ואילו יביא מיני זמרה הרי השירה תהיה כרצון איש ואיש והיהודים בודאי יבחרו בשירי דוד המקרבים ומחזקים וממילא ישובו בתשובה ויפרשו מסעודת הרשע.

רואים אנו שאפי' אחשורוש הבין מה הכח של השירה והנגינה ולאיזה מקומות אפשר להגיע איתה.

קוראים יקרים, בסיכומה של שנה מאתגרת של עוצר וסגר…
זה הזמן לומר תודה על עשייה ברוכה על אף כל הקושי, שנה שזכיתי להוציא בה שלשה שירים עם קליפים מושקעים, ובפרט הדואט עם עמירן דביר היקר בשיר "קרוב" וכעת כשאנו בחג החירות זה הזמן להודות על
החירות הפרטית של כל אחד.

את החזרה לקדמת הבמה, את אהבת הקהל, את הקומזיצים המרגשים שהם אלו שנותנים סיפוק וכח ליצור עוד חומרים טובים להנאתכם.

מאחל לכם שתמיד נרגיש קרוב, ונזכה לשירת הלויים בבניין בית המקדש בב"א.

שלכם שלוימי