שלום וברכה מורי ורבותי!
שעת חינוך ההורים שלנו, שבה אנחנו זוכים ללמוד ביחד, ועל ידי זה לחנך טוב יותר את ילדינו.
והיום אני רוצה לייעד את השיחה להורים לילדים מתבגרים יותר, אלו שכבר יש להם בנים או בנות בשידוכים.
בתקופה בה הם מנסים להכיר את בן או בת זוגם, להכיר את ה'צלע' ויחד להתחיל בבניית בית נאמן בישראל.
בדרך כלל זה לא קורה ב"הוקוס-פוקוס" וזה לא קורה ביום אחד.
בדרך כלל לא ההצעה הראשונה היא ההצעה שאיתה מתחתנים.
מתרחשים ניסים, אבל לא לכולנו.
היום אני רוצה לדבר על התקופה הזו.
הילדים שלנו גדלים,
הילדים שלנו נמצאים רגל אחת בבית ורגל אחת בבית שלהם אותו הם רוצים להקים והם עדיין לא יודעים היכן הוא יוקם.
אין לאף אחד מאיתנו את הזכות לשמור ולחבק את הילד באותה מידה ששמרנו וחיבקנו אותו בגיל שמונה.
יש לו את מרחב המחיה האישי שלו, והוא אמור לחיות בו בצורה שקטה וטובה יותר.
אנחנו תמיד מתעניינים, תמיד שואלים: "היכן היית והיכן הלכת", אבל כבר לא שואלים באמת כמו ילד בן עשר: "איפה היית ולמה לא עדכנת שאתה הולך להיעלם מכאן לשעה או שעתיים?".
באותה מידה, כאשר חזרו הילד או הילדה מהפגישה, אין לנו שום תפקיד של יועץ או מבקר המדינה בכדי לומר להם מה היה הנכון לומר באותה פגישה או מה לא.
אנחנו אמורים לשמוע, להקשיב, להכיל, לאהוב, ולהסביר לבנינו ולביתנו עד כמה הם מוכשרים ועד כמה אין כמותם בעולם.
גם אם גילינו שיש משהו שהיה ניתן לשפר, לא עושים את זה בשיחה הזו.
זו שיחה של השתפכות הנפש.
עוד יום-יומיים נשב ביחד ונאמר לילדה המדהימה שלנו: "היית אמורה לומר את המילים הללו, או לפחות לא לדבר על השכנים בפני הבחור שכלל לא יודע שקיימים כאלו אנשים בעולם".
את ההערות שומרים לזמן אחר. לאחר הפגישה יושבים, מאחדים את המשפחה, ומסבירים עד כמה ניתן להרבות אהבה ואחווה שלום ורעות גם במצבים רגישים.
ואלו הם המצבים הרגישים לא פחות ממצבים אחרים שאותם אנחנו מכירים לאחר מקרה אסון,
כי כאן נמצא הבחור או הבחורה בתקופה מאוד רגישה בחיים,
בימים בהם רוצים להקים בית נאמן בישראל, וזה עדיין לא קורה.
התפקיד שלנו הוא לתמוך, לעזור, לאהוב, והרבה מאוד – להרפות.
ובעזרת ה' בקרוב ממש ישמע בביתו של כל אחד ואחד מאיתנו "קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה" (ירמיהו לג, יא).
ברוכים תהיו!
