אחד האזורים הנפיצים והרגישים בעולם המוזיקה, הוא התחום האפור שבין האמן לאמרגן. אזור מלא מתחים, כעסים שקטים וקולות שכמעט אף פעם לא נשמעים.
בכתבה הבאה אשתף מעט מהרהורים שעולים בי סביב הנושא, ואחלוק תובנות שרכשתי בעת ההתבוננות על שני צדי המתרס.
קודם כל הקדמה קצרה- למי שלא מכיר את עולם האמרגנות, מדובר בעצם בהסכם בין שני צדדים, מצד אחד אמן- לדוגמה זמר, שאמנם שר מצוין, אך שבילי העולם העסקי לא נהירים לו ובכל מה שקשור לשיווק, מיתוג, ניהול ואפילו תמחור, הוא מאבד את ידיו ואת רגליו, ומהצד השני אמרגן, שהגדרת תפקידו נעה סביב ניהול וייצוג אמנים וכן יוזמה והפקת אירועים.
ההסכם ביניהם הוא בעיקרו כלכלי, נניח שהאמרגן מתחייב למתג ולשווק את הזמר ובתמורה דורש 30% מהרווחים.
מיד כשאנחנו אומרים את המשפט הזה אנו נוגעים בנקודת המתח הראשונה בין השניים.
הזמר רואה בעיניים כלות כיצד האמרגן נוגס בהכנסותיו- ולא תמיד מבין מהי ההצדקה לכך, לעומת האמרגן, שמול עיניו מצטיירת תמונה של אמן כפוי טובה אותו בנה בעשר אצבעות.
נקודת המתח השנייה ביניהם, קשורה לעימותים בנושא האמנות עצמה- הנחשבת לקודש בעיני האמן.
אמנים רבים חוששים ממה שמכונה "התמסחרות", שפרושה לסחור באמנות שלהם, כי המשמעות לעיתים קרובות היא פגיעה באמנות עצמה- לדוגמה צייר שעובד על ציור שלושה חודשים, בעוד מצב השוק דורש ממנו לספק ציור בשבוע- אף אם זה פוגע באיכות הציור.
לעומתם אמרגנים רבים חוששים ממה שמכונה "נישה", כלומר אמנות שמוגבלת לקהל יעד קטן ואי אפשר למכור אותה לציבור הרחב.
האמרגנים לוחצים על האמנים שיתמסחרו כמה שיותר, בכדי להקל עליהם את מלאכת השיווק והמיתוג.
וזה בהחלט גורם משמעותי למתח ויריבות בין השניים- עד איבה של ממש וסכסוכים שרובם נשארים מאחוריי הקלעים ולא מתפרסמים.
למען האמת מצב זה מציג את האמרגנים באור שלילי ביותר, וקיימות סטיגמות קשות מאוד שלא עושות חסד עם אותם מנהלים.
אפרט את אותן טענות ואציג את דעתי האישית על כל אחת מהן.
הטענה הראשונה היא על עצם הזכות של האמרגן לדרוש 30% (לצורך הדוגמה כמובן) מאמן שכבר נמצא בשיא הקריירה שלו, מהרגע שהזמר נהיה מוכר והוא צובר אהדה ופופולאריות, הוא ממהר לייחס לעצמו את ההצלחה, ובתחושה שלו- הוא וכישרונו (בס"ד), הם סיבת ההצלחה הגדולה בעוד לאמרגן הוא מייחס חלק שולי וזניח.
דעתי האישית, שזכותו של האמרגן לדרוש את חלקו – בוודאי אם כך הוסכם מראש – כי קודם כל, סבירות גבוהה שהאמן לא היה נחשף לאותו קהל שכל כך אוהד אותו בלי האמרגן- גם אם כעת אוהבים ומכירים את האמן עצמו, בנוסף, מותג יוקרה דורש ניהול מיומן, מנהל כושל יכול להפיל מותג מבוסס! אם כן האמרגן ממשיך להיות רלוונטי גם לאחר הפריצה.
טענה נוספת קשורה לעניין לא מאוד מפורסם – אך בתעשייה זה סוד גלוי – מנהג של חלק מהאמרגנים לנפח את המחיר ללא ידיעת הזמר, עקב כך שהאמרגן הוא גם היוזם והמפיק של ארועים רבים, נניח כשהוא מפיק ערב תרבות, הוא מראה מחירים מופקעים לחלוטין של האמנים אותם הוא מייצג, למותר לציין שהאמנים יכולים לחלום (במקרה הטוב) לקבל חלק מאותו מחיר מופקע…
על מקרה כמו זה נוהגים אנשים לזעוק חמס. "שוד לאור יום" טוענים האמנים בתוקף- במקרה בו הם נחשפים לסכומים שדרשו עליהם.
כאן אני מבין את זעקת האמן שמרגיש שעושקים אותו, אך עדיין אני מבין את האמרגן, כי הוא תופס את עולם המוזיקה בתפיסה עסקית בלבד.
הזמר הוא מוצר אותו הוא קנה בזול בסין והוא מוכר אותו ביוקר בארץ.
אין דבר שהישראלים שונאים יותר מאשר ההרגשה שעשו עליהם סיבוב. (במקביל אין דבר שהישראלים יותר אוהבים מלעשות סיבוב על אחרים…)
על כן ההרגשה היא שהסוחר הוא בעצם גנב מתוחכם.
לעניות דעתי זה לא כך.
סוחר הוא לא גנב.
כך מתנהל מסחר, קונים בזול ומוכרים ביוקר.
אני לא מדבר כמובן על הפרת הסכמים מפורשים או שקרים נלוזים נוסח "זה חתונה של יתום מאבא! כולם מגיעים בהתנדבות! אין ברירה, היום תאלץ להופיע בחינם כי התחייבתי לאבא ברגעיו האחרונים" כשבעצם משלשל האמרגן לכיסו סכום כפול ומכופל.
מקרי קיצון מהסוג הזה אני מאמין שפחות מתרחשים במחננו.
והטענה האחרונה וגם החביבה היא על המסחור של עולם האמנות, זועק האמן "פוגעים לי באמנות" מתעצבן האמרגן "מי מתעניין באמנות שלך? יש לי עסק לנהל"!
האמת בעיניי היא איפשהו באמצע. אני חושב שבלי מסחור, עולם האמנות כמעט והיה נכחד. כמה אפשר ליצור ללא קהל? הידיעה כי אין קהל שצורך את האמנות שלך, מורידה עד מוחקת את המוטיבציה של האמן- שההכרה במעשיו חשובה לו מאוד.
סיבה נוספת היא טכנית, אם האמנות היא לא מקור הפרנסה של היוצר, לא יהיה לו פנאי להתעסק ביצירה שלו, עקב דרישות העבודה היומיומית שלו.
אם כן מוטב לנו אמנות פגועה, גם אם זה שירים שלא יצאו מושלמים עקב דדליין קשוח או שירים שהאמן שונא, אך הוציא מתוך הבנה שזה יכול לחשוף אותו לקהל נוסף, מאשר שעולם האמנות יהיה על סף הכחדה.
אך כמובן שיש גם מקום ליצירה חופשית, כי אמן עלול להגיע לסיטואציה שהוא כבר לא מחובר לאמנות שלו בכלל, מה שיגרום לו להיות כבוי רוב הזמן או אפילו לפרוש.
אגב במדינת ישראל בכדי לאזן חלק מהעניין הזה, יש תקציבי תרבות ואמנות שמיועדים לעזור לאמנים שהיצירה שלהם היא לאו דווקא חלק מהמיינסטרים.
זה היה סיכום מהזווית שלי על עולם האמרגנות והאמנות, מקווה שאהבתם.
ספרו לי מה דעתכם בתגובות!
כל מילה פנינה…
אכן עושים קופה על האמנים אמנם אם רוצה באמת לשווק זה בסדר אבל מספיק לסגור עם האמן לשנה בלבד ואם האמן רוצה יכול להוסיף
אבל 5 שנים מראש זה מוגזם
בהצלחה לכולם
גדולללל, רוב קוראי המחדש הם זמרים מתחילים… כך שזה חומר מצויין וחשוב לקוראים, ואני לא ציני
למה שאמרגן ישקיע שנה שלימה, וכשהצליח למתג את האמן לא יקצור את הפירות?
אגב גם האמן מבין את זה. לכן הוא חותם…
ניתוח מקסים!
כותב בצורה ברורה ונהירה.
נהנתי לקרוא, על אף ואולי דווקא בגלל, שאין לי יד ורגל בעולם הזה.
הצלחות!!!
מסכים עם כל מילה וכאחד שבתחום אפשר לראות חברה מצויינים שלא מתקרבים לכמות העבודה שיש לאחרים באותה רמה ונמצאים אצל אמרגן מסודר
מה שמוכיח שוב שזה לא רק לחתום חוזה וללכת הביתה זה רוב היום בטלפונים על תאריכים לדבר עם תתניקים וכו’ וכו’
הבעיה האמיתית בעולם האמרגנות שזה יותר פרוטקשיין – ממקום מקצועי לקידום אומנים
אם לא הולכים איתם אזי שיש הרבה אמרגנים. לא כולם כמובן. שיתלכלכו ויעשו הכל כדי להרוס ולהזיק לשקר וללכלך. ואז הם משארים לך ברירה אחת או לזרום איתם ובמחירים שלהם או שתצטרך לנהל מאבק מולם.
מלבד זה היחס שלהם לפעמים לאומן גם יותר בתור בוס לעובד מאשר שותפות של 30-70
שרוליק אתה חזק