ברוב קהילות ישראל נהוג ללכת ביום הראשון של ראש השנה, אחרי הצהריים, לשפת הים או לנהר, בעדיפות למקום שבו מצויים דגים, ומתפללים שם את תפילת התשליך, שהיא בקשה להשלכת העבירות אל מצולות ים, על-פי הפסוק "…וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם כָּל-חַטֹּאותָם" (מיכה ז', יט).
הסיבה שהולכים דווקא למקום בו ישנם דגים היא משום שבני ישראל נמשלו לדגים – כמו שהדגים נשפטים על ידי הדייג ורשתו, כך נשפטים בני ישראל בראש השנה על ידי בורא העולם. כמו כן, דגים מהווים סימן ברכה ש'אין עין הרע שולטת בהם' 'ושיפרו וירבו כדגים'.
סיבה נוספת היא על מנת שנזכור שאנו משולים לדגים הנאחזים במצודה, מצודת המשפט לחיים ולמוות, ומתוך כך נהרהר בתשובה.
בקרב חלק מעדות הספרדים מכנים את התפילה "ותשליך" ולא "תשליך" כפי הניסוח בפסוק. מקובל לנער את שולי הבגדים כסמל להתנערות מהעוונות.
אחד הטעמים למנהג הוא – זכר לעקדת יצחק. מובא במדרש, שבעת שאברהם הלך להקריב את בנו, ניסה השטן להכשילו ובין השאר "נעשה כמו נהר לעכב אותו מן העקדה".
טעם נוסף למנהג שהתפילה נאמרת במקום מים הוא על מנת להמתיק את הדין של ראש השנה באמצעות חסד, כיוון שבקבלה מים מסמלים חסד.
מנהג דומה למנהג התשליך היה נהוג בתקופת הגאונים בשילוב עם מנהג הכפרות. היו משתמשים בעציץ אישי כסמל לכל חטאי האדם, כמו שמביא רש"י במסכת שבת:
"…בתשובת הגאונים מצאתי שעושין חותלות מכפות תמרים וממלאין אותם עפר וזבל בהמה. ועשרים ושנים או חמישה עשר יום לפני ראש השנה, עושין כל אחד ואחד לשם כל קטן וקטנה שבבית. וזורעים לתוכן פול המצרי או קיטנית וקורין לו פורפיסא וצומח. ובערב ראש השנה נוטל כל אחד שלו ומחזירו סביבות ראשו שבע פעמים ואומר "זה תחת זה, וזה חליפתי, וזה תמורתי" ומשליכו לנהר". מנהג שלא נהוג כיום כלל.
מנהג התשליך שמקובל במאות השנים האחרונות ברוב קהילות ישראל, לא מופיע בראשונים מלבד ספר המנהגים לרבי אייזיק מטירנא והמהרי"ל זי"ע, שהזכירו וכתב "מה שנוהגים לילך בראש השנה אחר הסעודה אצל ימים ונהרות, להשליך במצולות ים כל חטאותינו, משום דאיתא במדרש זכר לעקידה שעבר אברהם אבינו בנהר עד צוארו ואמר "הושיעה ה' כי באו מים עד נפש" והוא השטן שנעשה כמו נהר לעכב אותו מן העקידה".
בחלק קטן מהקהילות הספרדיות לא התקבל המנהג של התשליך (למשל בקהילה הספרדית של צאצאי האנוסים בלונדון), כמו גם אצל רוב יהודי תימן. הגר"א לא היה הולך לנהר או לבאר לומר תשליך, וכך אכן נוהגים הפרושים צאצאי תלמידי הגר"א בירושלים. גם הגה"ק ר' יחיאל אפשטיין, בספרו ערוך השלחן ממליץ שלא לנהוג כך, וכן רבי אליהו מקאליש, האדר"ת.
