לפני כשנה זכיתי לפגוש יהודי יקר בשם ישראל שטרן, מיד הבחנתי שישראל הוא אדם שמגמגם, וצריך לתת לו את הזמן שלו בניחותא כשהוא רוצה לדבר.
"הלוואי שעוד אנשים ידעו לתת הרגשה טובה כמו שאתה נותן לי כשאני מדבר איתך" אמר לי.
תסביר לי למה אתה מתכוון? שאלתי בעדינות.
"הרבה אנשים לא יודעים איך להתנהל מול אדם שמגמגם, אין זה מרוע, אלא מחוסר הבנה או מבוכה. אני יודע שלפעמים קשה להבין מה אני אומר וזה דורש מעט מאמץ להבין, אנשים משדרים לחץ כשמקשיבים לי וזה גורם לאדם שמגמגם יותר לחץ והגמגום מחריף" ענה ישראל בכאב.
״אני מבקש ממך, עמירן, תהיה לי ולאנשים שמגמגמים לפה.. תהיה הגרון שלנו לבטא את הכאב, בקשה פשוטה יש לנו, תקשיבו לנו בסבלנות" הוסיף ישראל.
הסיפורים של ישראל כרכז השלוחה החרדית של אמב"י, על הסבל והקושי של האנשים שמגמגמים, נגעו לליבי מאוד, והחלטתי להיות הגרון של ישראל והאנשים שמגמגמים.
בשיר זה – "מי שם פה", אני מנסה להעביר את בקשתו של ישראל דרך הגרון והלשון שלי, בתקווה שהשיר ישפיע על כמה שיותר אנשים.
עמירן דביר.
מושלללללם
אין על עמירן