היהודי הראשון שפגשתי היה אדם שהתגרש זמן מועט קודם לכן וללא ילדים, תוך כדי השיחה הוא סיפר לי בבכי עד כמה הוא מרגיש לבד ובודד בעולם, אם מחר יקרה לי משהו אף אחד בכלל לא ידע שקרה לי משהו. הבדידות זה דבר איום ונורא.
באותו יום פגשתי יהודי נוסף שסיפר לי שכל חייו הוא היה מתעצבן ונלחם על כל דבר קטן שלא הסתדר לו בחיים – למה פגעו בי? למה יש לי מינוס בבנק? על אשתי והילדים! לא היה יום בחיי שלא הייתי מתרגז, נאבק, דורס ולא מוותר לעצמי ולאף אחד בעולם. התקף לב שקרה לי גרם לי למפנה בחיי אמרתי לעצמי: "אם אתה רוצה להמשיך לחיות אתה חייב לעשות שינוי דרסטי עם עצמך". פגשתי רב אחד והוא אמר לי: "תשמע, אתה צריך להרים דגל לבן. אתה יודע מתי מרימים דגל לבן? כאשר במלחמה צד אחד מבין שאין לו סיכוי לשרוד את המלחמה אז הוא מרים דגל לבן להראות שהוא נכנע. כך גם אתה צריך להרים דגל לבן, להיכנע ולהגיד אלוקים הבנתי – אני יותר לא נלחם אתה עושה הכול אתה אחראי על הכול אני לא יכול לעשות כלום גם אם אני אלחם עד סוף חיי". ואז החלטתי להרפות ויותר לא להילחם ופשוט לתת לאלוקים להילחם בשבילי, הוא ממילא עושה את זה הכי טוב והכול לטובה.
תפסתי באותו לילה את הגיטרה ומעיניי זלגו דמעות על אותם יהודים. על היהודי הבודד ועל עוד רבים כמותו שמרגישים שהם בודדים בעולם ושלאף אחד לא איכפת מהם. חשבתי על היהודי השני שהוא היה צריך לחטוף התקף לב בשביל להרים דגל לבן ולהרפות קצת מהחיים ולהאמין בהשם.
את הבית הראשון של השיר הלחנתי על אותו יהודי שהרגיש בודד, ואת הבית השני הלחנתי על אותו יהודי שהחליט להרים דגל לבן. הלוואי שנזכה להאמין שיש מי ששומר עלינו ומחיה אותנו בכל שנייה ושנייה.
בשיר אני מארח את היוצר והגיטריסט המוכשר ברק גרוסברג. את ברק פגשתי ביציאה מבית הכנסת בו התפללתי, הכרתי אותו משיריו, התחלנו לדבר ופגשתי אדם אשר חוץ מהעובדה שהוא אומן ויוצר מפורסם ומוכשר מאוד, פגשתי יהודי חסידי מלא אור ואמונה. כך התחיל הקשר בינינו ואני שמח על שיתוף הפעולה שלנו בשיר "דגל לבן". ברק לקח עם הגיטרה שלו את השיר למקום הרבה יותר עוצמתי ומרגש, אשר משאיר חשק להאזנות חוזרות ונשנות.
