1:
בעוד כמה שעות, כשנזכה לשבת סביב שולחן ליל הסדר, בין מצוות אכילת מצה ומרור וקריאת ההגדה, נצטרך לשתות ארבע כוסות של יין.
מדוע דווקא יין? מדוע דווקא ארבע?
ב״ירושלמי״ כתוב: ״אמר ר׳ הונא, כנגד ארבע לשונות של גאולה האמורים בגלות מצרים, והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי״ – כנגדם שותים את ארבעת הכוסות.
נשאלת השאלה, מדוע דווקא יין ולא מאכל או משקה אחר?
אחד מהתירוצים, כיוון שביין יש משהו מיוחד שאין בשאר מאכלים ומשקאות.
ביין יש היכר והבדל בין טעמה והשפעתה של הכוס הראשונה לכוס שניה, ובין הכוס השניה לשלישית ולרביעית.
מה שאין כן בשאר מאכלים ומשקאות, שם אין חידוש בין אם נאכל את אותו מאכל בפעם הראשונה, השנייה, השלישית והרביעית. כל אכילה ואכילה תהיה באותו הטעם ותרגיש לגוף אותו דבר.
המיוחדות של היין הוא בזה שכל לגימה ולגימה מגבירה את החוזק וההשפעה על האדם, בגדר ״מוסיף והולך״.
לפי דברים אלו, אם אמרנו שארבעת הכוסות הן כנגד ארבעה לשונות גאולה, אז כמו שלכל לשון יש את החוזק והמיוחדות שלו ואין ארבעתם שווים כלל וכלל, כך ראוי לבחור דווקא בארבע כוסות של יין.
2:
עוד צריך לבדוק את עניין חלוקת הכוסות, מדוע שותים שתי כוסות לפני ״שולחן עורך״ ושתיים אחרי.
כדי לענות על שאלה זו, נצטט את הגמרא במסכת ״ברכות״ (דף נד:) ״אמר ר׳ יהודה אמר רב, ארבעה צריכין להודות, יורדי הים, הולכי מדברות, מי שהיה חולה ונתרפא ומי שהיה חבוש בבית האסורים״.
ה״מהרש״א״ שם אומר שכנגד ארבעת הדברים האלו שותים בליל הסדר את ארבעת הכוסות, כי ביציאת מצרים היה לנו את כל ארבעת הניסים.
יצאנו ממצרים, עברנו את ים סוף, הלכנו במדבר ונתרפאנו בהר סיני.
אם כן, הכוס הראשונה היא כנגד כנגד ״עוברי ימים״.
עם ישראל ירדו לים סוף, עלו ממנו ונתעשרו מביזת הים ועל זה אמרו ״יודו לה׳ חסדו ונפלאותיו לבני אדם״ ועל זה אמרו שירה.
את הכוס הראשונה אנחנו שותים בקידוש, שם אנו אומרים ״זכר ליציאת מצרים״.
המהרש״א מסביר ש״זכר ליציאת מצרים״ הכוונה על היציאה מים סוף ומעניין לראות שהוא מקשר בין ״זכר ליציאת מצרים״ רק לאחר היציאה מים סוף, ומדוע?
כיוון שעד שלא ראו עם ישראל את גופות המצרים נפלטות מהים, לא הרגישו עדיין משוחררים באמת, מפחד שהמצרים עלולים לצאת מהים אחריהם ולהרגם.
זאת גם הסיבה למושג ״יציאת מצרים״ ולא כמו שלכאורה היה צריך המושג להקרא ״היציאה ממצרים״.
״יציאת מצרים״ – הכוונה יציאת המצרים והשפעתם לגמרי מעם ישראל וזה קרה רק לאחר שעם ישראל ראו את כל המצרים מתים.
3:
הכוס השניה שאנו שותים היא כנגד ״הולכי מדבריות״.
שם במדבר קיבלו בני ישראל מתנות טובות.
קיבלו את ה״מן״, את ״בארה של מרים״ וקיבלו את ה״שליו״.
על דברים אלו אמרו את ״שירת הבאר״.
הכוס השלישית שאנו שותים היא כנגד ״חולה שנתרפא״.
ידוע הדבר שאחד הסימנים לאדם חולה, כשאין לו תאבון לאכול והנה פה ב״שולחן עורך״ כולנו יושבים בריאים ועם הרבה תאבון.
הכוס הרביעית היא כנגד ״חבוש שיצא מבית האסורים״.
רק לאחר שכבשו עם ישראל את ארץ ישראל והרגישו סוף סוף מה זה להיות אדונים לעצמם, רק אז הוסר לחלוטין עול המצרים מעל ישראל.
לפי זה אפשר גם להבין מדוע שניים מתוך הארבע נאמרו בלשון ״הווה״ ושניים בלשון ״עבר״.
״יורדי הים״ ו״הולכי מדברות״ – לשון הווה.
מי שהיה חולה ונתרפא ומי שהיה חבוש בבית האסורים – בלשון עבר.
כיון ששניים מהמקרים קרו בזמן זה של פסח שהוא המקום והזמן העיקריים להגיד לקב״ה תודה, הלכנו במדבר וניצלנו בקריעת ים סוף.
4:
גם ״הגאון מוילנה״ מסביר מדוע כל ליל הסדר סובב סביב הסיפרה ״ארבע״.
ארבע קושיות, ארבע כוסות, כנגד ארבעה בנים, ארבע פעמים ״כזית״, ארבע לשונות ״ברוך״, ברוך המקום, ברוך הוא, ברוך שנתן תורה לעמו ישראל, ברוך הוא.
ומדוע? כי כל ליל הסדר מכוון כנגד ״ארבעה צריכים להודות״ וחובה עלינו לזכור זאת.
ב״שולחן ערוך״ אומר שיש לארבעת הדברים סימן בפסוק: ״וכל החיים יודוך סלע..״, ״חיים״ – ראשי תיבות חבוש, יסורין, ים, מדבר.
יוצא שבמצרים היו לישראל את כל הארבע.
5:
בספר ״אוזניים לתורה״ שואל, מדוע בקורבן שלמי תודה, מתוך ארבעת הלחמים שמביאים עם הקורבן, יש שלושה סוגים של מצה ואחד של חמץ.
ומסביר שמצה לא מתקלקלת לעולם, לעומת החמץ שמחמיץ ומתקלקל מהר.
בשלושה מהמקרים לא קרה לגוף שלנו עצמו שום דבר.
עוברי ימים ומדברות וכן חבוש שיצא מבית האסורים, אומנם יצאו מכלל סכנה, היו בצער גדול, אבל גופם לא נפגע, כנגדן מביאים עם קורבן התודה את שלושת סוגי המצה שתכונתה היא לא להתקלקל.
לעומת זאת במקרה הרביעי, חולה שנתרפא, הנזק היה בגופו ממש והוא בגדר גוף שהחמיץ, כנגדו מביאים את הסוג הרביעי בין ארבעת הלחמים, את לחם החמץ שתכונתו להתקלקל.
6:
״שבכל הלילות אנו אוכלים חמץ ומצה..״
שואל ה״אברבנאל״, בכל הלילות אנו אוכלים חמץ ומצה?
מתי אנחנו אוכלים ביחד חמץ ומצה?? במשך השנה לא אוכלים מצות ובפסח לא אוכלים חמץ.
מסביר ה״אברבנאל״ שהבן שואל את אביו, אם כמו שאמרת שליל הסדר הוא כנגד ארבעה מקרים שצריכים להודות בהם ולהביא שלמי תודה וארבעה סוגי לחם, אם כן תמיד יש בקורבן תודה סוגי לחמים של חמץ ומצה, מדוע פה יש על השולחן רק שלוש מצות, איפה הלחם הרביעי שיהיה כנגד המקרה הרביעי, כמו שיש תמיד בקורבן תודה?
על זה עונה לו האבא, שעוד מעט יגיע חג השבועות ושם נשלים את הלחם הרביעי, שם יהיה קורבן שתי הלחם.
שלושה דברים קשורים לנו לעכשיו, יציאת מצרים, קריעת ים סוף וההליכה מדבר.
אבל הרביעי, חולה שנתרפא, קרה לנו בהר סיני בקבלת התורה, שם ריפא הקב״ה את כל עם ישראל.
אם כן, שלושה קשורים לפסח והרביעי לשבועות.
בספר ״מגיד צדק״ אומר על דברי הגאון מוילנה שמקשר בין ארבעת המקרים לליל הסדר, שגם המקרה הרביעי של חולה שנתרפא קשור לעכשיו, לזמן של מצרים, כיון שהחולי המדובר הוא לא על חולי הגוף אלא על חולי הנפש.
הנפשות של עם ישראל בהיותם במצרים היו חולות ופצועות בגלל קושי העבודה והגזרות הקשות.
גם הקירבה וההתעסקות בעבודה זרה גרמה לנפש שלהם לחלות.
7:
בספר ״באר צבי״ מסביר, שאם ארבעת הכוסות הם כנגד ארבעת המקרים וכנגד ארבע לשונות הגאולה – והוצאתי והצלחתי וגאלתי ולקחתי, אם כן,
ו״הוצאתי״ מכוון כנגד ההודיה של חבוש שיצא מבית האסורים – כנגד בני ישראל שיצאו ממצרים.
ו״הצלתי״ – מכוון כנגד ההודיה של חולה שנתרפא – כנגד בני ישראל שעבדו בפרך בעבודה קשה שעשתה אותם חולים ובעלי מומים מבחינה גופנית, ויותר מזה, הזיקה לנפשם.
ו״גאלתי״ – מכוון כנגד ההודיה של עוברי ימים – כנגד עם ישראל שעבר את ים סוף.
ו״לקחתי״ – מכוון כנגד ההודיה של עוברי מדבריות – כנגד הסבל שעבר עם ישראל במדבר בדרכו לקראת קבלת התורה.
עכשיו אפשר להבין את מה ששאלנו קודם, מדוע מחולקים הכוסות שתיים לפני ״שולחן עורך״ ושתיים לאחרי.
שתי כוסות לפני שולחן עורך – מודים על מה שסבלנו כשהיינו במצרים, היינו גם חולים וגם בבית האסורים.
שתי כוסות אחרי שולחן עורך – מודים על מה שסבלנו לאחר שיצאנו ממצרים – עברנו את המדבר ואת הים.
8:
עוד מסביר בספר ״באר צבי״ שגם ארבעת הקושיות קשורות לארבע הודאות.
בכל הלילות אוכלים חמץ ומצה, הלילה הזה כולו מצה – כגד מה שיצאנו ממצרים מבית האסורים בחיפזון ולא הספיק הבצק להחמיץ ולכן אכלנו מצות.
שבכל הלילות אנו אוכלים שאר ירקות, הלילה הזה מרור – כנגד החולי שנגרם לנו מהיסורים ועבודת פרך שעברנו.
שבכל הלילות אין אני מטבילין אפילו פעם אחת, הלילה הזה שתי פעמים – כנגד קריעת ים סוף, שם התחילה ההצלה ברגע שהטבלנו את גופנו בים סוף, רק אז קרע הקב״ה את הים, לכן מטבילים כרפס במי מלח.
שבכל הלילות אנו אוכלים בין יושבים ובין מסובים – כנגד ההליכה במדבר וקבלת התורה, אנו מסובים עכשיו דרך חירות, ואין בין חורין אלא מי שעוסק בתורה .
9:
ה״אבודרהם״ שואל, מדוע נקראת ״הגדה של פסח״, ולא ״המשנה של פסח״?
ומסביר, כי כל פרשת ההגדה נלקחה מ״פרשת הביכורים״ שם מלמדת אותנו התורה את חשיבות אמירת התודה, שם מזהירה אותנו התורה שלא נהיה כפויי טובה, שם הוא המקור לכל נושא ההודיה, שם כתוב ״ובאת אל הכהן.. ואמרת אליו הגדתי היום לה׳ אלוקיך כי באתי אל הארץ אשר נשבע ה׳ לאבותינו לתת לנו, וענית ואמרת לפני ה׳ אלוקיך ארמי עובד אבי וירד מצרימה.. וירעו אותנו המצרים ויענונו.. ונצעק אל ה׳.. ויוצאנו ה׳.. ויביאנו אל המקום הזה..״ וכו׳ וכו׳.
פרשת ההגדה מקורה בפרשת הביכורים – וענית ואמרת שאתה לא כפוי טובה, שאתה יודע להגיד תודה.
עכשיו גם מובן מדוע קוראים בליל הסדר מפרשת הביכורים ולא מאחת הפרשות שמות, וארא, בא, בשלח,
כי שם אין הודיה לקב״ה, שם רק מסופר מה היה, ההודיה נמצאת בפרשת הביכורים.
מטרת ליל הסדר היא להודות לקב״ה על מה שהיה, לא לספר את מה שהיה.
10:
בגמרא ב״פסחים״ מסופר ששאל ר׳ נחמן את דרו עבדו, מה עושה עבד כשהאדון שיחרר אותו ונתן לו כסף וזהב?
ענה לו דרו העבד, שבמקרה כזה חובה עליו להודות ולשבח את האדון.
אמר לו ר׳ נחמן: ״פטרתני מלהגיד מה נשתנה ומייד פתח בעבדים היינו״.
אם כן חשוב לדעת, מה מטרת הלילה הזה? לשבח ולהודות לקב״ה.
ברמב״ם כתוב שמצווה עלינו לספר ביציאת מצרים, בליל ט׳ו בניסן בתחילת הלילה.
מצווה על כל אחד לספר כפי צחות לשון המספר, וראוי להוסיף ולהאריך בדברי הגדה של שבח והודיה כמה שיותר, שכל המאריך לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח.
גם ב״ספר החינוך״ כתוב שמצווה לספר ביציאת מצרים כל אחד כפי צחות לשונו ולהלל ולשבח על הניסים שעשה לנו הקב״ה.
אמנם יש לנו את ההגדה, אבל כשאנחנו קוראים אותה במהירות וללא מחשבה וכוונה, כאילו זה סיפור שקרה למישהו אחר, אנו מפספסים את עיקרו של ליל הסדר.
לכן בנוסף לאמירת ההגדה עלינו להוסיף דברים משלנו, במילים שלנו, כל אחד כפי צחות לשונו.
כשאדם מספר בעצמו על דבר נורא שקרה לו ואיך הוא ניצל, הוא מספר את הסיפור בשיא הלהט וההתלהבות, רואים עליו שהוא נרגש, שהוא חי את את אותם רגעים.
אבל אחד ששמע את הסיפור מבעל המעשה, כשילך לספר על המעשה למישהו אחר, הוא יספר כבר אחרת בלי התלהבות ויחסוך במילים ונקודות חשובות של הסיפור.
(דברים נפלאים אלו שמעתי באחד השיעורים המיוחדים של הדרשן הרב ברוך רוזנבלום)
חג שמח לכל עם ישראל
עמירן דביר (דבורקין) הלוי
צילום: ברוך גרינברג
מחכים ויפה
ועימרו עמן.
דעמירן בעלמא אמרו אמן