ביום בו התרחש משאל מפקדי הליכוד לפני 19 שנה, אירע גם הרצח המזעזע של טלי חטואל ובנותיה, שעה שעשו דרכן מגוש קטיף לקלפי באשקלון. במסגרת יום עיון מיוחד שיזם מרכז מורשת קטיף בניצן התראיין דוד חטואל לעיתונאית שירית כהן אביטן וסיפר על התחושות המלוות אותו מאז. ומה ניתן ללמוד מאותם ימים לימינו אנו.
"בי"א באייר לפני 19 שנים חוויתי את האסון הגדול ביותר שהיה פה בעם ישראל. איבדתי את אשתי טליה שהייתה בהיריון בחודש השמיני יחד עם ארבע בנותי, הילה בת ה-10, הדר בת ה-9, רוני בת ה-6 ומירב בת השנתיים. הן היו בדרכן ממושב קטיף לאשקלון להצטרף אלי. מרצחים שפלים רצחו אותן על ציר כיסופים", סיפר חטואל.
על השנים שעברו סיפר כי "דרך אמונה בחרתי – אני לא מבין את מחשבותיו של הקב"ה ומאמין שיש תכלית לעניין – והיא לא מובנת. המשכתי והתפללתי לקב"ה שייתן לי את הכוח. בנוסף, קיבלתי מעטפת לאורך כל הזמן גם מהמשפחה המורחבת וגם מקהילת קטיף, שנתנה כוח, ליוותה, עודדה והתגייסה כולה על מנת לתת כוחות, לצמוח מחדש ולהצליח להקים משפחה חדשה".
חטואל התייחס גם למחאה שהייתה סביב ההתנתקות ומה ניתן ללמוד ממנה לימינו אנו. "הימים הסוערים שלפני ההתנתקות כללו מחאות רבות וקשה להתחמק מההשוואות לימינו אנו.
"דאגנו בתקופת הגירוש לעשות את הפעולות שלנו בצורה מכובדת. למנוע אלימות, שפיכות דמים, מלחמת אחים. עשינו את הפעולות הלגיטימיות כדי למנוע את הגירוש הנורא. גם היום צריך להרבות בשיח כפי שעשינו אז ולמנוע קרע בעם. צריך לתת לקשר ולחיבורים להביא להידברות נכונה ולהסכמות. זו המשימה שהייתה לנו גם אז ויש לנו גם היום. למנוע כל אפשרות של מלחמת אחים וחיכוכים מיוחדת על ידי הגעה להבנות וסיכומים".
