יש אגדה (שכנראה אינה נטולת בסיס) על 'ביקורת' שהעביר החזון איש על מרן ראש הישיבה זצ"ל בנערותו, שאין בו את ה"שמינית שבשמינית" של גאווה שצריכה להיות בתלמיד חכם.
אם אכן, נראה שהביקורת לא הצליחה. עד יומו האחרון היה מרן זצ"ל העניו באדם. זו לא הייתה ענווה של חוסר מודעות ולא ענווה שנובעת ממאמץ, זו הייתה הפשטות הטבעית שאפיינה אותו, האנושיות, החמימות, היחס המכבד לכל אדם ואדם, גם אם מדובר בילד בן 5 שרוצה עוד סוכריה.
מרן, "רבי גרשון" בשפתנו, היה תלמיד חכם שאין דוגמתו, אבל שני הדגלים שלו – שלובים זה בזה – היו בין אדם לחברו וחינוך.
אפשר לכתוב (ועוד ייכתבו, מן הסתם) ספרים שלמים על מעשים שבין אדם לחברו שאפיינו אותו, על רגישות מופלגת לזולת ועל דקדוק בקוצו של יוד במצוות "יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך" וגם יותר משלך. כי כבוד עצמו, כאמור, לא תפס אצלו מקום.
אני רוצה לגעת בנושא החינוך, כי שם הנחיל מרן שני דברים מהותיים, שאפשר לומר בלי גוזמא ששניהם בגדר "הצלת הדור".
האחד הוא לימוד "במקום שלבו חפץ" ו"לפי טבעו". שוב ושוב הפנה בחורי ישיבות ללמוד סוגיות ונושאים שמתאימים להם, בקצב שטוב להם, באופן שיסב להם סיפוק.
השני, והבולט יותר, הוא היחס לילדים מורכבים לאורך כל הסקאלה – ועד לילדים שיצאו בשאלה. יחס שדורש בכל מחיר "כבוד וידידות", שמדגיש שהדרך היחידה היא "בדרכי נועם". או כמו הסיפור שפורסם על אותו רב שבנו ירד מהדרך ובא לבכות למרן, מרן ציווה עליו לחדש את הקשר ולהחזיר את הילד לבית. "הראש ישיבה מבטיח שהוא יחזור בתשובה?" שאל הרב, ומרן השיבו: "לא. אבל לבית הוא צריך לחזור בלי שום קשר".
איבדנו את האדם הגדול בענקים. אדם שראשו הגיע השמימה, אבל רגליו היו מוצבות כאן, איתנו. עם כל אחד ואחד מאיתנו.
הכותב הינו אחד מרבבות תלמידיו ואחיינו
