״כבוד נשיא בית המשפט העליון בדימוס מאיר שמגר התריע כבר לפני שנים על הסכנה הטמונה בגישתו של הנשיא בדימוס ברק בנושא הסבירות, ואני מצטט:
״אם התיאוריה, המאפשרת דיון בערכאות השיפוט בכל עניין, תתממש באופן תדיר, היינו:
אם כל נושא – החל מן התקציב לפריטיו וכלה בבניית שיכונים, מטוסים וטנקים – יוכרע בפורום השיפוטי לפי מבחני החוקיות הפורמאלית או לפי מבחני סבירות שבית המשפט חורץ את הדין לגביהם, יהיה בכך כדי ליצור ריכוז סמכויות, שיבטל, הלכה למעשה, את יכולת התיפקוד של הרשויות האחרות״.
גם המשנה לנשיא בית המשפט העליון בדימוס, מנחם אלון, אמר דברים ברורים, אפילו חריפים מאוד באשר לעילת הסבירות.
הוא כינה את פסקי הדין המבוססים על סבירות במילים הקשות הבאות: "אותם נושאים ופסקי-דין שעניינם נושאים פוליטיים, צבאיים ומדיניים מובהקים שבהם מכריע חברי בשימושו בעקרון הסבירות ובמתחם הסבירות".
כלומר, המשנה לנשיא אלון קובע שהשימוש בסבירות הופך את בית המשפט למי שמכריע בנושאים שהם פוליטיים, צבאיים ומדיניים מובהקים, כאלה שמסורים לסמכות הממשלה.
המשנה לנשיא בדימוס אלון לא אמר זאת סתם כך. כי שימוש בעילת הסבירות לא רק שהוא עניין של השקפת עולם ולא עניין משפטי, אלא הוא מאפשר לשופט לעשות עוד דבר שאין לו מקום בבית המשפט: לקבל החלטה שאין לה שום נימוקים, שום קריטריונים. האם זה סביר, או לא סביר. על פי מה בדיוק? לפי איזה מדד?״
