המשותף לכל הסקרים המתקיימים בחודשים האחרונים הוא ההסכמה בדבר נחיצותה של רפורמה במערכת המשפט. לא כולם סבורים שיש צורך להרחיק לכת למתווה המקורי שהציג שר המשפטים, אך בהחלט ישנה בציבור תמימות דעים רחבה בדבר הצורך להחזיר את האיזון בין הרשויות.
גם חברי כנסת שמכהנים כיום באופוזיציה (וביניהם סער ולפיד) התבטאו לא אחת בדבר הכוח העודף שניכסו לעצמם שופטי בית המשפט העליון על חשבון כוחו של הריבון – כנסת ישראל המייצגת את בחירתם הדמוקרטית של רוב העם.
אז איך מהלך כה מתבקש שנמצא בקונצנזוס ציבורי הפך למשהו שאנשים מתנגדים לו בתוקף ומוכנים לשרוף עבורו את המדינה? התשובה לכך היא שלא מדובר בהתנגדות עניינית, אלא בחלק מקמפיין "רק לא ביבי" שהחל לפני שנים במחאת הדגלים השחורים. הקיצוניים מובילי המאבק זיהו כאן נושא שניתן להפחיד באמצעותו את הציבור ולהוציא בשמו עוד אנשים לרחובות.
החשיפה התקשורתית הגבוהה שמקבלים מובילי המחאה וההשתלטות על סדר היום הציבורי מביאה את חברי הכנסת מהאופוזיציה לחשוש מהידברות ומחתירה לפשרה, מחשש שמא הם יהפכו למושא לזעמה של המחאה כתוצאה מכך. אם כן, מדינת ישראל כולה מוחזקת כבת ערובה בידי קומץ קיצוניים שאינם מאפשרים למנהיגי המחנה שלהם לחתור לפתרון מוסכם.
הדרך לפתור את המשבר עוברת דרך המתונים משני המחנות. בסופו של דבר, בקרב תומכי ומתנגדי הרפורמה ישנו רוב עצום של ישראלים ציוניים, מתונים, שתורמים לחברה ולמדינה. מלבד קומץ אנרכיסטים, איש לא מעוניין לראות את הכלכלה והביטחון של ישראל מתרסקים. הרוב מעוניין להגיע להסכמה רחבה.
הח"כים מהאופוזיציה צריכים להבין שהמחאה אינה מייצגת את רוב העם ואפילו לא את רוב הבוחרים שלהם. מדובר במיעוט קטן וקולני ולא מעבר לכך. לאחר שיבינו את זה, עליהם לחזור להידיינות עניינית שתוליד הסכמות רחבות, ושתהפוך את מערכת המשפט ואת הדמוקרטיה הישראלית לאיתנה והוגנת יותר.
הכותב הינו עורך דין ולשעבר חבר כנסת ממפלגת הליכוד
