בסיום היום הקדוש, הגיע ארי לתובנה ששינתה אופן ההתבוננות שלו במעמד התפילה. "בתפילות הארוכות, כל אדם שואף לגעת ברגע אחד לפחות, שליבו נשבר בהכנעה כלפי המלך הגדול היושב בדין, הוא בוכה קצת, מתחנן על עצמו ועל משפחתו. התפקיד של בעל התפילה מלבד ההובלה בנוסח ובמנגינות, זה להביא את המתפללים לרגע הזה. להתרגש, לבכות טיפה, לפתוח את הלב, להישבר ולבקש מריבונו של עולם באותו רגע סליחה מחילה וכפרה, וכמובן שיגזור על כולנו שנה טובה".
"בעצם, התפילה היא כמו דלת שנפתחת ונסגרת, ולא כל הזמן מרגישים את אותה עוצמה לאורך כל התפילה. אבל מה קורה לבעל התפילה עצמו? מלבד ההקפדה על המנגינות ושהקול שלו יעבוד בקטעי החזנות, מתי בעצם החזן חווה את רגעי ההוד? לכאורה הוא לא יכול לבטא את רגעי התשובה, כי התפקיד מחייב אותו להתנתק קצת ולהוביל מוזיקלית את התפילות. הרגשתי שגם אני רוצה להיות בקרבת אלוקים אמיתית, גם אני רוצה להישבר ולהתבטל בהכנעה כלפי ריבונו של עולם. תפקיד החזן הוא תפקיד קשה ותובעני, ולמרות השירים, החזנות והמאמצים שלי, עדיין הרגשתי שלא 'נשברתי' מספיק והחוויה הרוחנית לא הייתה שלמה אצלי. ורק כשישבתי מול הפסנתר, זה קרה. המילים והמנגינה ביטאו סופסוף את הסערה שבערה בי בתפילה…"
הציפייה של ארי, שהשיר יעורר את ההכרה של מה שאנחנו צריכים לעשות ברגעי החיבור עם אלוקים. "יש אנשים שמתקשים לעכל שמעמד התשובה והתפילה הגדול מיועד לכל אדם, גם לכזה שלא באמת בקיא ברזי התפילה והייחודים, ורק רוצה את רגע השבירה, שבו הוא יכניע את עצמו מול אלוקים, ברגע אחד אישי וקדוש – אבל האמת היא שכל אדם יכול להשיג את ההשגות האלה. לא אשכח את התפילה הזאת של יום הכיפורים תשפ"ג כל ימי חיי…"
