מי שיזדמן למשכן הכנסת ביום מן הימים, יתכן ויתמזל מזלו להיכנס ליציע הציבור של מליאת הכנסת, שם יוכל לצפות שעות על גבי שעות בחברי כנסת עולים לדוכן, ונואמים בזה אחר זה. מי שעקב אחרי דיון שכזה, לבטח שם לב שלכאורה אין סדר דוברים שנקבע לפי הגדרה ברורה (לפי סדר ה-א', ב' למשל). אך בכנסת, כמו בכנסת כל דבר ולו הפעוט ביותר נקבע ומעוגן בעשרות סעיפים – גם בכל מה שנוגע לסדר הדוברים במליאה.
השבוע נתמקד בשיטת "דיון סיעתי". דיון סיעתי זהו דיון במליאת הכנסת שזמן הדיבור בו ניתן לסיעות ולא לכל חברי הכנסת, והסיעות (מפלגות בלשון העם) קובעות את הדוברים מטעמן. לפי תקנון הכנסת, חובה לקיים "דיון סיעתי" במקרים הבאים: דיון אי-אמון, דיון 40 חתימות, כינון הממשלה או התפטרותה או הודעת ממשלה.
כיצד מקיימים דיון סיעתי? ועדת הכנסת קובעת מראש פרק זמן מסוים לדיון (למשל, עד 10 שעות), כאר הזמן מתחלק בין הסיעות לפי גודלן. כל סיעה קובעת כמה מחבריה ינאמו, במשך כמה זמן ומה יהיה סדר הנואמים. כלל נוסף: חבר הכנסת מסיעתו של ראש האופוזיציה ייקרא לנאום ראשון, וחבר הכנסת מסיעתו של ראש הממשלה ייקרא לנאום אחרון. ומה קורה כאשר אחד מהח"כים לא נוכח בעת שהגיע זמנו לנאום? מפלגתו תוכל להעביר את פרק הזמן שנקצב לו לח"כ אחר.
