אחד מסיפורי הגבורה המצמררים שצצו ועלו מהתופת, היה מהטבח שהתרחש בקיבוץ נחל עוז. שלמה רון, בן 85 ממייסדי הקיבוץ, שהה באותה השבת בחברת אשתו, בנותיו ונכדותיו. בשעות הבוקר המוקדמות החלו להישמע היריות, ההתרעות זרמו מכל עבר, אך לרוע המזל אף אחד מהנוכחים בבית לא היה חמוש, ולאיש מהם לא היה מושג כיצד להתגונן.
כשהבין שלמה את המצב, החליט לעשות מעשה והורה לכל משפחתו להיכנס לממ"ד, בעוד הוא עצמו נשאר בחוץ. בני המשפחה נעלו את הממ"ד, בעוד שלמה התיישב על כורסתו בסלון הבית וחיכה.
כשהמחבלים הגיעו לבית, הם מצאו מיד את שלמה, והוציאו אותו להורג. התפורה הייתה מושלמת. בית קטן, ספרייה, כורסה נוחה ואיש מבוגר יושב לבדו. ערירי – כך הם חשבו. הרגו אותו, והמשיכו הלאה, מניחים לשאר בני המשפחה שלא ידעו על קיומם, כשזו בדיוק הייתה התוכנית של שלמה. להמתין להם לבדו בסלון, ולהערים עליהם כך שיחשבו שהוא לבד, להירצח, ולהגן על חיי אשתו, בנותיו ונכדותיו.
אחת מנכדותיו ששהתה בבית בעת הרצח, תיארה לתקשורת את הרגעים המצמררים: "אני לא יודעת אם שמעו מהממ"ד מה קרה, אבל לפי מה שהמטפלת מספרת, הוא אמר להם להיכנס לממ"ד והתעקש להישאר בחוץ. הם ניסו להתווכח איתו ולקרוא לו והוא לא הסכים, הם ידעו שהוא לא יסכים. איך שהיא סגרה את הדלת של ממ"ד היא הספיקה לראות שמישהו מהוויטרינה ירה בדוד שלי, לתוך הסלון. היא ראתה את זה וסגרה את הדלת של הממ"ד עם בריח", היא סיפרה.
המחבלים המשיכו הלאה. שלמה רון נרצח – אבל אשתו, בנותיו ונכדותיו חיים. הם ניצלו בזכות הנשק היחיד שהיה להם, אבא שלמה, שנקבר בסוף השבוע שעבר במושבה כינרת ליד האנשים שאהב.
