הדבר החם ביותר בימים אלה הוא כמובן עיסקת החטופים שעל הפרק. אין ספק שהמדינה חבה לחטופים חוב אדיר, רובם אזרחים שנלקחו מביתם, מבלי שהמדינה הצליחה לספק להם הגנה מינימלית. הם בעצם הופקרו לגורלם. הממשלה הצליחה להביא להחזרתם של חלק מהם בעיסקה קודמת, אבל כל המאמצים להביא להחזרת נוספים לא עלו יפה.
עכשיו, מסתמנת עסקה ולפיה תמורת ויתורים כואבים, הכוללים הפסקת לוחמה (זמנית?) והסכמה ישראלית לחזרת תושבים לצפון רצועת עזה וכמובן שחרור מאסיבי של מחבלים. תמורת כל אלה החמאס ישחרר עד 33 חטופים המוגדרים כ"מקרים הומניטריים". על פניו יש בעם רוב לעסקה כזו, או דומה לה, אבל ישנה גם התנגדות לעסקה שמשמעותה, בעיני רבים, היא בעצם הפסקת המלחמה והענקת פרס לחמאס על מעשיו הנאציים.
לממשלה ישנם שיקולים משיקולים רבים, כולל לחצים מארה"ב, כולל פיתוי בדמות הסכם עם סעודיה, כולל כמובן לחץ ציבורי. ראיתי רבים המתראיינים בנושא וכמעט כולם מציגים רק צד אחד למשוואה, הצד שהם מצדדים בו. מעטים, אם בכלל מציגים את שני חלקי המשוואה. אז להלן המשוואה החדה כפי שאני מבין אותה: הדילמה היא בין – ניצחון (האמנם ניתן להשיג אותו?) בלי חטופים, או מנגד – שחרור חטופים אך ללא ניצחון. על משהו נצטרך לוותר – או על הסיכוי להשיג ניצחון, או על הסיכוי להביא לשחרור החטופים. להערכתי, את שניהם יחד לא ניתן להשיג.
ובתוך כל הדילמה הקשה הזו – נמצאים גם הפוליטיקאים: סמוטריץ' ובן גביר מאיימים באופן בלתי משתמע לשתי פנים לפרוש מהממשלה אם העיסקה במתכונת המפורסמת מעת לעת בתקשורת תתרחש וצה"ל לא יפתח במערכה ברפיח. לעומת זאת אם העיסקה לא תתממש, באשמת ממשלת ישראל – אזי המחנה הממלכתי, בראשות גנץ ואייזנקוט יפרשו.
כמובן שפרישת סמוטריץ' ובן גביר קריטית, כי בלעדי כל אחד מהם לחוד אין ממשלה ולעומת זאת בלי גנץ ואייזנקוט ממשלת 64 הח"כים יכולה להמשיך להתקיים. כאן המקום להזכיר שלפני 25 שנה בדיוק, בשנת 1999 – מפלגות ימין הפילו את ממשלת נתניהו הראשונה בגלל "הסכמי וואי" מול הרשות הפלסטינית ובכך העלו לשלטון את אהוד ברק. יגידו סמוטריץ' ובן גביר: אנחנו חייבים נאמנות לבוחרינו, אנחנו חייבים נאמנות לעם ישראל, יש לנו עקרונות, אנחנו לא עושים חישובים פוליטיים אלא הולכים אחרי צו מצפוננו. יש שגידו להם: תאבקו בתוך הממשלה, בתוך הקבינט הביטחוני מדיני ואפילו תצביעו נגד העסקה בקבינט ובממשלה, אבל תקבלו את הכרעת הרוב. כל אחד שישפוט לעצמו מהי הדרך הנכונה.
לא מתעניינים בעובדות
בימים האחרונים, אנחנו נחשפים למראות קשים מאוניברסיטאות יוקרתיות בארה"ב. סטודנטים מוחים נגד ישראל, סטודנטים מתפרעים, כובשים משלטים בקמפוסים ופיהם יורק אש אנטישמית. הם כמובן לא מחפשים לדעת את העובדות, האמת לא מעניינת אותם. מה שמניע אותם היא אנטישמיות מובהקת וברורה.
הבעיה היא כמובן שלנו, כיהודים, אבל גם של הרוב ההגיוני והסביר של תושבי ארה"ב. הם מבינים היטב שהאיסלם הקיצוני יחד עם פרוגרסיביים קיצוניים מבקשים לשנות את פניה של ארה"ב.
אני בדעה שעל ממשלת ישראל לנקוט פעולות משמעותיות במלחמתה באנטישמיות גם בארה"ב וגם באירופה. "פעולה משמעותית" משמעותה הקצבת סכומים גדולים. ישראל היא הבית של יהודי העולם והבסיס הטבעי שלהם. חלק מתפקידנו כמדינת העם היהודי היא לפעול להגנת אחינו היהודים בעולם. גם יהודי ארה"ב צריכים להתגייס ולהפנות תרומות הולמות לשם המאבק באנטישמיות.
יחד – ממשלת ישראל ויהודי ארה"ב יכולים לייצר קופה גדולה שתממן את כל פעולות ההסברה הנחוצות בפרסומים החל מהרשתות החברתיות, דרך תשדירים בתקשורת, מודעות בעיתונים ושלטי חוצות. פשוט קמפיין ענק שיסביר איך מנסים המוסלמים לכבוש את אמריקה. הם לא מחפשים צדק, יושר וליברליות – הם מחפשים איך להרוג ואיך להרוס ולנתץ. אמריקה חייבת להתעורר, ואת זה חייבים לשים להם בפרצוף. שיבינו.
