הבחירות לנשיאות ארצות הברית הן אירוע פוליטי עולמי בעל השפעה עצומה. אך מה שמייחד את הבחירות האמריקאיות היא שיטת הבחירה הייחודית שלה: האלקטורים.
בניגוד למדינות רבות בעולם בהן הנשיא נבחר ישירות על ידי העם, בארצות הברית התהליך מורכב יותר. המצביעים האמריקאים אינם בוחרים ישירות את הנשיא, אלא בוחרים אלקטורים.
האלקטורים הם נציגים שמייצגים כל מדינה ומספר האלקטורים לכל מדינה נקבע על פי גודל האוכלוסייה שלה ולאחר הבחירות הם מתכנסים ומצביעים באופן פורמלי לנשיא וסגנו. באופן מסורתי, האלקטורים מצביעים בהתאם לתוצאות ההצבעה במדינה שלהם, כלומר, המועמד שזכה במרבית הקולות במדינה זוכה גם בכל האלקטורים שלה.
עקרון "המנצח לוקח הכל".
העיקרון הזה אומר שגם אם מועמד מסוים זכה רק ברוב קטן של הקולות במדינה מסוימת, הוא זוכה בכל האלקטורים של אותה מדינה. עקרון זה יכול להוביל למצבים בהם מועמד שזכה במספר קולות גבוה יותר ברמה הארצית, יפסיד בבחירות מכיוון שלא הצליח לזכות במספר מספיק של אלקטורים, כמו שאירע בבחירות 2016, אז זכתה הילרי קלינטון במספר רב יותר של קולות, אולם דונלד טראמפ, המועמד היריב, זכה בתפקיד בשל ההתמקדות שלו במדינות המפתח, באמצעותם השיג את רוב האלקטורים הדרוש.
לשיטת בחירות זו, יש שורשים היסטוריים. השיטה נוצרה בתקופה בה התקשורת הייתה מוגבלת והנסיעה בין המדינות הייתה קשה. האלקטורים היו אמורים להיות אנשים משכילים שיבינו את המועמדים ויבחרו את הטוב ביותר עבור המדינה.
לשיטה הזו יש מעלות וחסרונות, ואחת מהנקודות המעניינות היא שהשיטה הזו מעניקה למדינות הקטנות יותר ייצוג יחסי גדול יותר בהשוואה לגודל האוכלוסייה שלהן. עיקר הביקורת על השיטה נובע מחוסר ייצוג. מתנגדי השיטה טוענים כי היא אינה דמוקרטית מספיק, שכן היא מאפשרת למועמד לנצח בבחירות מבלי לזכות ברוב הקולות של המצביעים.
בשל עקרון "המנצח לוקח הכל", קמפיינים רבים מתמקדים במספר מצומצם של מדינות "מתנדנדות" שבהן התוצאה אינה ברורה מראש, ולא במדינות שבהן התוצאה נחשבת כ"מובנת מאליה".
שיטת הבחירות לנשיאות ארצות הברית היא ייחודית ומורכבת. מצד אחד, היא מבטיחה ייצוג לכל המדינות, אך מצד שני, היא עלולה להוביל לתוצאות שאינן משקפות את רצון רוב המצביעים. השיטה זוכה לביקורת רבה, אך היא נותרה בשימוש מאז הקמת ארצות הברית, זאת למרות הניסיונות בכל מספר שנים, לשנות את השיטה או את חלוקת האלקטורים.
