שורד השבי משחזר: "הבנתי שאני יכול לדבר עם אלוקים"

שורדי השבי אגם ברגר, אליה כהן וקרינה ארייב ובני משפחותיהם, חגגו יחד במסיבה מרגשת שנערכה על ידי ארגון 'קשר יהודי' שמלווה את משפחות החטופים, בביתו של איש העסקים ראלף הרצקה בירושלים, וערכו תפילה מיוחדת לשובם של החטופים שעדיין נמקים בשבי חמאס.

אליה כהן, ששוחרר במסגרת החטופים, שיתף את הנוכחים בחוויות מטלטלות מהשבי בעזה. "אם היה רגע ששימח אותי באמת, זה היה הרגע שבו הבנתי שאני יכול לדבר עם אלוקים בכל שלב ולבקש ממנו עזרה", הוא מספר. תחושת הקרבה והיכולת לפנות ישירות לבורא העולם העניקה לו ביטחון, תקווה ואמונה מתחדשת. לדבריו, בכל פעם שהוא מבקש סימן או חיזוק, הוא הרגיש שנענים לו, בין אם זה באופן מיידי או לאחר פרק זמן קצר.

"אני יכול לשבת ולבקש, 'אבא, תן לי סימן שהכל יהיה בסדר', והוא תמיד נותן", הוא אמר בהתרגשות. החוויה הזו חוזרת על עצמה שוב ושוב, כשהוא מוצא משמעות בכל רגע שבו הוא מקבל את התשובה שהוא חיפש.

שורד השבי שחזר, "באחת הפעמים, שכבתי בשעה חמש לפנות בוקר בדירה שבה שהיתי, מתבונן בתקרה וחושב על העתיד. הייתי מלא בחוסר ודאות ושאלתי את אלוקים, 'מה יהיה? תן לי סימן שהכל יהיה טוב'. הסתכלתי על החבר שלי ששמר עלינו, והוא היה שקוע בשינה עם הרדיו פועל ברקע. חמש דקות חלפו, ולפתע הרדיו החליף תחנה לרדיו דרום. שמעתי שם נאום של אם מודאגת שסיפרה על התקופה הקשה שעוברת עליה, על הקור שבחוץ, ואז הופיע קול שנתן לי תקווה. זה היה רגע שבו הבנתי – הכל יסתדר, יש תקווה בכל שלב".

ברגעי השיא של הערב המיוחד, התייצבו שורדי השבי אגם ברגר, אליה כהן, קרינה ארייב, משפחתה של דניאלה גלבוע ומשפחתו של סשה טרופנוב לקריאת תפילת "נשמת כל חי" בודיה על שחרורם מהתופת ובתפילה להצלת החטופים שנותרו מאחור.

במהלך האירוע, נשמעו נאומים נרגשים של הורים לחטופים ולניצולים. מירב ברגר, אמא של אגם ברגר, נשאה דברים על הצורך להתחזק באמונה ובתפילה כדי להביא לשחרור יתר החטופים שנותרו בשבי. היא הדגישה את החשיבות של פעולות רוחניות ועשיית מצוות כחלק מהמאבק הלאומי.

הרבנית צילי שניידר, יו"ר "קשר יהודי", שיתפה את החוויה שהותירה בה חותם עמוק: "מדהים היה לראות את הלב הענק של החטופים ששבו מהתופת של שבי חמאס. למרות הכאב האישי שחוו, למרות הצלקות הבלתי נראות שנשארו חרוטות בנפשם, הם לא שכחו לרגע את אחיהם ואחיותיהם שנותרו מאחור. בלב מלא דאגה ואהבה, הם הפגינו חמלה שקשה לתאר במילים – חמלה שזורמת כמו נהר שקט ועמוק, גם בתוך השבר והאובדן.

"החטופים האלה, יחד עם בני משפחותיהם, שהתאחדו סוף סוף לאחר ימים אפלים של חרדה ותפילה, עצרו את השמחה הפשוטה של המסיבה. הם בחרו להרים את קולם בתפילה נרגשת, להדליק נר של תקווה באפלה – לזכור את אלה שעדיין כלואים, שמצפים בלב דואב ליום שבו יוכלו לנשום שוב אוויר של חירות, לחבק את יקיריהם, ולהרגיש את החום של הבית. המעשה הזה, כל כך אנושי וכל כך קדוש, מזכיר לנו את הכוח של הלב היהודי – לזכור, להתפלל ולהאמין, גם כשהדרך נראית חשוכה".