שעת הכרעה: ישראל צריכה כבר להחליט לאן פניה מועדות

המצב בעזה תקוע. אמנם החמאס בלחץ, ולראיה הוא משחרר כל כמה ימים סרטון של חטוף אחר, אבל הוא עדיין מחזיק בעמדותיו לא לשחרר חטופים, אלא בעיסקה אחת על כולם, במחירים הידועים של נסיגה ישראלית מעזה והפסקת המלחמה. ישראל מנגד, מחזיקה בעמדתה שלחץ צבאי יביא לשחרור חטופים, בשלב ראשון, עסקה חלקית.

כששני הצדדים מתבצרים בעמדותיהם – קיים חשש כבד שעיסקה לשחרור חטופים לא תתקיים בזמן הקרוב. לדעתי, על ישראל לצאת מהקיפאון ולהחליט אחת מהשתיים: או מלחמה מאסיבית מול החמאס בעזה, מלחמה עצימה הרבה יותר מאשר זו המתנהלת עכשיו, או להיכנס למשא ומתן אינטנסיבי על שחרורם של כל החטופים, תוך מוכנות לשלם מחירים כבדים, אם כי לא בהכרח שעמדות הפתיחה של החמאס יהיו גם עמדות הסיום.

אישית, הבעתי לא פעם את דעתי שלאחר שנה וחצי על ישראל להילחם על כל 59 החטופים – החיים והחללים. ובכל מקרה – אסור שהמצב הסטאטי של עכשיו ימשך.

סביב יום הזיכרון לשואה שחל היום, מתעורר שוב דיון האם אירועי ה 7 באוקטובר היו שואה? דעתי היא שאירועי היום הארור הספציפי ההוא, שמחת תורה לפני שנה וחצי, היו אכן אירוע שואתי, שנמשך יממה. בשאר הימים צבא ההגנה לישראל, שלא היה כמותו בזמן השואה לפני למעלה מ 80 שנה, הדף את האוייב והיכה בו מכות נמרצות, חיסל את מנהיגיו והשיב, במידה רבה, את השקט ליישובי עוטף עזה (וגם לגליל מול חיזבאללה).

אחרי הדברים הללו – אני מבקש להחריג את החטופים. אותם חטופים חיים נמקים במנהרות החמאס, כמעט ללא מזון, ללא טיפול רפואי. הם, החטופים כבר שנה וחצי – בהחלט חווים שואה מתמשכת. די היה לראות חלק מהמשוחררים כדי להבין עד כמה מחבלי החמאס מתעללים בהם יום יום שעה שעה.

ובהקשר הזה – מדברים שוב על חידוש הסיוע ההומניטרי לעזה. כמובן שמדובר בתקדים עולמי בו המדינה מותקפת מספקת סיוע לאזרחי הישות המתקיפה. זהו אבסורד מוחלט. אבל הדבר נכפה על ישראל על ידי ארה"ב בממשל ביידן. היום איש לא כופה על ישראל דבר, ולכן הדבר הנכון, בעיני, הוא להגיד לחמאס ולכל העולם: רוצים סיוע הומניטרי לתושבי עזה? התנאי שלנו הוא פשוט וחד משמעי: תדאגו שהחטופים שלנו יקבלו מזון ראוי, טיפול רפואי הולם. הומניטרי – תמורת הומניטרי. הגיוני והמוניטרי. לא?