שלום וברכה מורי ורבותי!
וכל כך הרבה אנחנו מדברים על העצמה אישית, על "אם אני לי מי לי" (אבות פ"א מי"ד), על "מקום שאין אנשים השתדל להיות איש" (שם פ"ב מ"ה), תצבור כחות, תקפוץ למים ואתה תראה איך שתצליח.
אבל אנחנו רואים שפעמים רבות לא רק שההצלחה רודפת אחרי אלו שקופצים למים, אלא להיפך, הם עושים הכל בכדי להיות מספר אחת, והם הופכים להיות מספר מאה ומאתיים, הם מגיעים להשפלה הגדולה והגבוהה ביותר.
מה מבדיל בין המצליחים האמיתיים, לבין אלו שלעולם אבל לעולם האלוקים לא יתן להם להצליח?
בפרשתנו נמצאת אחת מהדילמות הגדולות הללו.
קרח, מתמודד מול משה רבינו, האדם שאף אחד לא העיז את פניו נגדו, וקרח מגיע ואומר לו: "אדוני, מי אתה? "מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ (שמות ב, יד), אנחנו נקבל את ההחלטות, כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם יְהוָה וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'?" (במדבר טז, ג).
מי יותר בעל העצמה אישית מקרח? מי יותר גדול מקורח? מי יותר מאמין ובוטח בעצמו מקרח?
ולמרות הכל קרח מוצא את עצמו מתחת לאדמה.
מה ההגיון? האם זה לא היה נכון לקפוץ למים? האם זה לא היה נכון להיות האדם שמקבל את ההחלטות, להיות האדם שלא הכל כצאן לטבח אלא יודע לנהל את העניינים?
התשובה פשוטה, קרח בחר את הכביש הלא נכון, קרח בחר את המטרה השגויה, מי שבוחר מטרה שגויה, מי שבוחר כביש לא נכון, אין סיכוי שיצליח.
לא ממלאים את הדלק ולאחר מכן מחשבנים את הרכב או את הדרך עליו יסע הרכב, קודם כל בוחרים דרך, לאחר מכן רוכשים רכב, ורק לאחר מכן ממלאים את הדלק.
קרח מילא את הדלק במקום הלא נכון.
כל אחד מאיתנו שרוצה להצליח, וכולנו חייבים להצליח, בוחר דרך נכונה, מתייעצים עם דעת תורה, מבין את מה שלפניו, ולאחר מכן מעצים את עצמוף קופץ למים וזוכה אך ורק להצלחה.
ברוכים תהיו!
