הממשלה וצה"ל נמצאים בצומת החלטות חשובה מאוד: כיצד להתקדם צבאית ברצועת עזה. על פני השטח מונחות שתי אפשרויות – לכבוש את כל הרצועה או לכתר את העיר עזה. אני סבור שישראל עדיין לא הציגה באופן רשמי ופומבי את ההצעה החשובה מכולן: לחתור למשא ומתן על סיום המלחמה בתמורה להחזרת כל החטופים וסידורי ביטחון הולמים.
עד כה, ישראל מפעילה לחץ על חמאס כדי לקיים עסקת חילופין חלקית בלבד, שבמסגרתה אמורים לשוב רק חלק מהחטופים החיים ושאינם בין החיים. לדעתי, זו טעות. ישראל מוכנה לוותר כמעט על הכול ולקבל רק חלק מהחטופים. יתר על כן, לטעמי, אם נודיע שאנחנו בעד סיום המלחמה, יקרו אחד משני דברים: או שחמאס ייעתר ויחזיר את כל חטופינו, וזה כמובן מצוין, או שיסרב. במקרה כזה, נוכל לבוא, בצדק, גם מול העולם וגם מול תושבי ישראל כולם, ולומר: "הושטנו יד לסיום המלחמה, אנחנו מוכנים לוותר – הסרבן הוא חמאס, ועתה התגלה פרצופו האמיתי". זהו מהלך שישראל יכולה להרוויח ממנו בכל הזירות, הפנימית והבינלאומית.
נשאלת שאלה נוספת: האם על הממשלה להקשיב לרמטכ"ל, או לכפות עליו צעדים מרחיקי לכת יותר, למרות דעתו השמרנית? עמדתי פשוטה: אני מעריך שבמהלך 22 חודשי לחימה ניסינו להכניע את חמאס כמעט בכל דרך אפשרית. הצלחנו לנצח אותו, להשמיד חלק ניכר מאנשיו ולפוצץ קילומטרים של מנהרות – אך לא הצלחנו להכניע אותו. אני חושש שלא נצליח גם הפעם. אנחנו מפנטזים על כניעה מוחלטת: דגל לבן, שחרור חטופים ללא תנאי, הסתלקות ראשי חמאס מעזה וכן הלאה. הלוואי שזה יקרה, אך איני אופטימי.
לכן, אם הייתי יועץ לראש הממשלה, הייתי ממליץ לו לקבל את העמדה המקצועית של הרמטכ"ל. אם הדברים לא יעלו יפה, האחריות תהיה על כתפיו. לעומת זאת, אם הממשלה תכפה עליו דרך פעולה מסוימת והיא תיכשל, האחריות הציבורית תיפול על הממשלה. לכן אני מציע לממשלה להקשיב לרמטכ"ל. הוא גם איש המקצוע, וגם בעצם העובדה שהממשלה תאמץ את דפוס הפעולה שלו – האחריות תעבור אליו.
אני מתפלל שבסופו של דבר תתקבל ההחלטה שתתגלה כנכונה ביותר ותביא לשחרור כל החטופים.
