בהתנהלות הציבורית שלנו חסרה מילה אחת חשובה: ממלכתיות. השבוע היו מספר מקרים שבהם גורמים שונים לא נהגו בממלכתיות.
המקרה הראשון הוא זה של שר הביטחון, ישראל כץ, והרמטכ"ל, זמיר, בסוגיית מינוי קצינים בכירים וקידומם. לדעתי, שר הביטחון צודק בכך שאינו אמור לשמש כחותמת גומי של הרמטכ"ל כאשר מדובר בשורה ארוכה של קידום קצינים.
יחד עם זאת, השר לא היה צריך לפרסם את כעסו על דרך הפעולה של הרמטכ"ל. גם הרמטכ"ל לא היה צריך לפרסם את התייחסותו לדרך פעולת שר הביטחון. זאת ועוד: כאשר הרמטכ"ל הגיע באופן אישי ללשכת שר הביטחון כדי לדון איתו בסוגיה, לא היה זה מעשה נכון למנוע ממנו להיכנס בטענה ש"לוח הזמנים של השר מלא להיום".
אנחנו נמצאים בתקופת מלחמה, ומצופה משני הבכירים ביותר בניהול המלחמה – שר הביטחון והרמטכ"ל – לשמור את חילוקי הדעות לעצמם. החצנתם מקרינה החוצה אווירה לא טובה.
היסטורית, אנחנו יודעים על חילוקי דעות בצמרות הביטחוניות גם בעתות חירום, אבל דברים אלו לרוב נודעו בדיעבד, לא בשידור חי. חברים, התגברו על היצר ותתעלו אותו למקומות האמיתיים. אגו הוא חבר לא טוב.
הקרב על המנעול
כך גם בסוגיית שר המשפטים והיועצת המשפטית לממשלה. באופן מסורתי, לשכת שר המשפטים בתל אביב משמשת גם את היועמ"שית, אך שר המשפטים החליף את המנעול. על פניו, לכאורה, זהו צעד לגיטימי, אבל הוא אינו צעד ממלכתי.
לדעתי, עניינית, הממשלה צודקת בדרישתה להחליף בעלי תפקידים שאמורים לסייע בידה לבצע את תפקידה. בכלל זה ראש שב"כ, מפכ"ל משטרה, רמטכ"ל, נציב שירות המדינה ויועץ משפטי לממשלה.
הממשלה צודקת בכעסה על בג"ץ שאינו מאפשר לה לממש את זכותה לעבוד עם אנשים שהיא מאמינה שיכולים להוציא לפועל את מדיניותה, שהרי בסופו של יום הציבור בחר בנבחרי הציבור כדי שהם יממשו את האני מאמין שלהם, ולא את זה של הפקידים.
ועדיין, אנחנו נמצאים במדינת חוק שבה המילה האחרונה מסורה לבית הדין הגבוה לצדק – בג"ץ. בין אם החלטותיו מוצאות חן בעינינו ובין אם לאו, עלינו לכבד אותן. כך גם צריכים לנהוג חברי הממשלה. כן, לעיתים בחריקת שיניים, אבל עליהם לכבד את פסיקות בג"ץ.
ולכן, הדרך לשנות את ההחלטות אינה, לדעתי, בפעולות סמליות של החלפת מנעולים, אלא בנקיטת צעדים ממשיים. למשל, עד היום אין בישראל חוק המסדיר את מעמדו של היועץ המשפטי לממשלה. הגיע הזמן לחקיקת חוק כזה שמן הסתם יצמצם את מרחב המחלוקת.
