על פי פירושו של הרמב"ן על התורה, תכליתו של האדם היא להכיר תודה. האדם, בהיותו נברא, מיועד ליצור קשר נצחי עם בורא העולם, והדרך להשגת מטרה זו היא באמצעות הכרת הטוב וההודאה על כל מה שהוא מקבל. ההודאה מבטאת את הבנת האדם את מקור קיומו.
בפרשת כי תצא, אנו נתקלים בגזירה קשה: "לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה' עד עולם". גזירה זו מונעת מהם לשאת ישראלית, והיא חמורה אף יותר מהאיסור על מצרי להיכנס לקהל, המוגבל לדור השלישי. התורה מסבירה את הסיבה לגזירה הנוראה: "על דבר אשר לא קידמו אתכם בלחם ובמים בדרך בצאתכם ממצרים".
רבי יוסף קארו, מרן בעל השולחן ערוך, שואל בפירושו על התורה: וכי עם ישראל היו צריכים לחם ומים במדבר? היה להם מן ומים מבארה של מרים. הוא מסביר כי חטאם לא היה בכך שלא סיפקו לעם ישראל לחם ומים, שכן לא היינו זקוקים להם, אלא בכך שלא קידמו אותם.
עמון ומואב, צאצאיו של לוט, ניצלו מסדום ועמורה בזכות אברהם אבינו. ציפו מהם שיכירו טובה על כך, וכדרך של אדם המכיר טובה, שיציעו לחם ומים מתוך הכרת הטוב, גם אם לא היו נחוצים. על חוסר הכרת הטוב הבסיסי הזה, שלא התבטא בנתינה בפועל אלא רק בהיעדר הצעה ובמניעת הקדמת פנים, נגזרה עליהם הגזירה הנצחית.
הסיפור הזה מלמד אותנו שקירבה לה' מחייבת רגישות ועדינות נפש של הכרת הטוב. זה מתבטא לא רק כלפי הורים, אלא גם כלפי חברים, משפחה וכל אדם באשר הוא. משה רבנו לא הכה את היאור או את עפר מצרים משום שהם היטיבו עמו. הוא ניצל על גדות היאור, והחול סייע לו בטמינת המצרי. זהו ביטוי לעדינות הנפש של משה, המכיר טובה גם לדוממים.
עם התקרבותנו לראש השנה וחודש אלול, עלינו לזכור ששיפור המידות והדבקות בה' דורשים להיות בעלי הכרת הטוב. כך גם באירועים של חברים ובני משפחה: המטרה של שמחה היא לא קבלת מעטפות, אלא השתתפות בשמחה. התכלית שלנו היא לתת ולהשפיע, ולא רק לקבל.
יהי רצון שנזכה לחיים טובים ולשלום, ושנזכור תמיד להכיר טובה לכל מי שמיטיב עמנו.
שבת שלום ומבורך.
