בימים הנוראים, אנו ניצבים בפני צורך עמוק להתבונן ולחשוב כיצד להיות טובים יותר ולהתקדם בעבודת השם. ההתבוננות הזו חייבת להתמקד בהבנה יסודית: אם אדם עשה חלילה עבירה, יש רק דרך אחת ויחידה למחוק אותה, והיא לעשות תשובה.
משום כך, עלינו לזכור כי עשיית מצווה, חשובה ככל שתהיה, אינה מכבה את העבירה. אם אדם מבצע עבירה ואחר כך עושה מצווה – בשמיים נרשמים לו שני הדברים במקביל: עבירה, ומצווה. גם אם יעשה מאה מצוות לאחר החטא, יהיו לו מאה מצוות, אך העבירה תישאר רשומה; המצווה אינה מוחקת את העבירה. הדבר היחידי שיש לו את הכוח למחוק את הרשום הוא התשובה המלאה.
אלא מאי? כשאדם עושה עבירה, הנשמה שלו בוכה ומייללת על הפגם, מה שיוצר בו מוסר כליות ורצון עז לתשובה. דווקא ברגע הזה, יצר הרע מנסה למנוע את התיקון האמיתי, והוא זורק "שוחד" בצורת מצווה. הוא לוחש: "תעשה מצווה במקום!"
כך למשל, מצוות הצדקה היא מצווה חשובה ביותר, אך פעמים רבות אנשים משתמשים בה כ"הרגעה למצפון", כדי להשקיט את המצפון שלהם ולהימנע מהתשובה האמיתית. אנו רואים זאת בחוש, כפי שדווח על תורמים גדולים לבתי יתומים שהיו בפועל המאפיה (כלומר, אלה שבפועל יצרו חלק מהיתומים). גם הסיפור על העשיר המופלג שתרם חמישים זוגות תפילין ליתומים ושאל אם זה פוטר אותו מחובת הנחת התפילין שלו – מלמד על הניסיון להמיר תיקון אישי בנתינה חיצונית. התשובה, כמובן, היא שחמישים זוגות זה יפה מאוד, אבל גם הוא צריך להניח תפילין.
לפיכך, עשיית מצוות לעיתים קרובות מרגיעה את המצפון באופן מזויף, כדי למנוע מהאדם לעשות תשובה שלמה. ועל כן, התפקיד שלנו בימים הללו הוא, כמובן, לעשות הרבה מצוות, אך לא להסתפק בכך. עלינו לעשות תשובה אמיתית – לתקן את המעשים הלא טובים שעשינו, ולקבל על עצמנו עול של תשובה. רק בדרך זו נוכל ללכת מחיל אל חיל, ולהיכתב לספר חיים טובים, אמן כן יהי רצון.
