ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה. רש״י הקדוש מביא בשם חז״ל שכיוון שצדיק יוצא מן העיר פנה זיוה, פנה הדרה. כלומר, כל עוד הצדיק נמצא בתוכנו אנחנו לא תמיד מרגישים ביתרונו. ההרגל של שגרת החיים מקהה את החושים, ואדם איננו שם לב לטוב שנמצא לצידו עד שהוא נעלם. מתי מרגישים בחיסרון? רק כאשר הצדיק הולך, כשנוכחותו נלקחת מאיתנו.
הדבר הזה נכון בכל רובדי החיים. גם בפן האישי האדם לא תמיד יודע לראות ולהעריך את הטוב שהשם יתברך נטע בתוכו. מתי הוא מעריך את ראיית העין? כשחלילה נפגעת. מתי הוא מבין את גודל המתנה שבנשימה פשוטה? רק כאשר הוא נאבק על כל קמצוץ של חמצן, כשקוצר נשימה או דלקת ריאות מכבידה עליו. דווקא אז הוא חש עד כמה עצם הנשימה היא חסד עליון שלא הרגיש בו קודם.
וזה נכון גם במישור החברתי והציבורי. כשיש טוב בתוכנו, כשיש תלמיד חכם או צדיק השוכן בתוכנו, לא תמיד יודעים להעריך את גודל מתנתו. רק כשהוא הולך, כשהוא מסתלק, פתאום מספרים על מעלותיו, על צדקותו, ושואלים את עצמנו איך לא ידענו איזה אוצר חי היה בינינו.
כך גם מצאנו בפרשת סדום ועמורה. הקב״ה שולח מלאך להציל את לוט לפני מהפכת הערים, והמלאך איננו רשאי לפעול עד שיסלק את לוט משם. חז״ל מלמדים שזכותו של לוט, מכוח היותו קשור לאברהם אבינו, מגינה על סדום. ואם כך בזכות לוט, קל וחומר אילו אברהם עצמו היה שם.
זהו המסר שהתורה מלמדת אותנו: ויצא יעקב מבאר שבע. כאשר הצדיק יוצא, פנה הודה, פנה זיוה, פנה הדרה. עלינו להתאמץ ולהכיר בזיו הזה בעודו בתוכנו, הן בענייני הפרט של כל אדם, והן בכלל הציבורי של עם ישראל.
