פרשת בהעלותך פותחת בציווי המרתק של הקדוש ברוך הוא לאהרן הכהן על עבודת המנורה: "בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת". חז"ל במסכת שבת מתעכבים על הציווי הזה ושואלים שאלה נוקבת המהדהדת בכל כלי המקדש: וכי הקדוש ברוך הוא צריך לאורה של המנורה? הרי הוא יתברך אורו של עולם ומאיר לעולם כולו!
כאשר אנו מתבוננים על כלי המקדש, לכל כלי יש תכלית גשמית ברורה ורוחנית כאחת. ארון הברית נועד להכיל את לוחות הברית והתורה, המזבח משמש להקרבת הקורבנות, השולחן ללחם הפנים. אך מהו השימוש של המנורה עבור מי שאמר והיה העולם, מי שהנחה את עם ישראל במדבר ארבעים שנה בעמוד ענן יומם ובעמוד אש לילה?
הגמרא במסכת שבת מספרת שכאשר הרג הורדוס את חכמי ישראל, הוא פנה לבבא בן בוטא וביקש דרך לכפר על חטאו. אמר לו בבא בן בוטא: "אתה כיבית אורו של עולם (שהם חכמי התורה), לך ועסוק באורו של עולם – בניין בית המקדש". המקדש עצמו נקרא אורו של עולם, וממנו הופץ האור לכל הבריאה כולה.
ראיה חותכת לכך שהמנורה לא נועדה להאיר את החלל הפנימי עבור ה' יתברך, אנו מוצאים בארכיטקטורה הפלאית של בית המקדש שבנה שלמה המלך. חז"ל מתארים כי חלונות המקדש היו "שְׁקֻפִים אֲטֻמִים". בבניית בית מגורים רגיל, החלון נבנה כשהוא צר מבחוץ ורחב מבפנים, כדי לאפשר לקרני השמש להיכנס פנימה ולהתפשט בחלל החדר. אולם, שלמה המלך בנה את חלונות המקדש בצורה הפוכה לחלוטין: צרים מבפנים ורחבים כלפי חוץ. מבנה ייחודי זה הוכיח לכל כי האור לא היה צריך להיכנס מבחוץ אל הקודש, אלא אדרבה – בית המקדש הוא זה שהקרין והשפיע מאורו האלוקי החוצה, אל העולם כולו.
אם כן, לשם מה ציווה ה' להדליק את המנורה? משיבה הגמרא: "עדות היא לכל באי עולם שהשכינה שורה בישראל".
עדות זו התבטאה בנס קבוע וגלומי שעקף את חוקי הטבע מדי יום ביומו. הכהן הגדול היה מטיב ומדליק את שבעת הנרות בכל ערב בכמות שמן שווה, המספקת ללילות החורף הארוכים ביותר. בכל בוקר, כשהיה הכהן נכנס למקדש, היה מוצא כי ששת הנרות כבו לאחר שהשמן שבהם כלה כדרך הטבע. אולם, נר אחד – הנר המערבי – היה נותר דולק במלוא עוזו. השמן שבו לא התמעט אפילו במקצת, והאש המשיכה לבעור במשך עשרים וארבע שעות רצופות.
מושג הנס פירושו בקיעה של האור האלוקי, המקיים את הבריאה, לתוך עולם החומר וניטרול חוקי הטבע. נס נר המערבי הוכיח שעם ישראל אינו כפוף למערכת הטבעית הרגילה. ממנו, כשהוא עדיין דולק מעצמו, היה הכהן מנקה את המנורה, מטיב את שאר הקנים, ומדליק את המנורה מחדש לערב הבא.
הפלא הגדול הזה נמשך לאורך כל תקופת בית ראשון, ואף בבית השני במשך ארבעים שנה שבהן כיהן שמעון הצדיק ככהן גדול. שמעון הצדיק, משיירי כנסת הגדולה, היה קדוש עליון ופעל מתוך חסידות ויראת שמיים צרופה, ובזכותו לא כבה נר המערבי מעולם. אולם משנפטר, פסק הנס והנר המערבי החל לכבות לעיתים קרובות. הכהנים שבאו אחריו בתקופת בית שני (למעט צדיקים בודדים) קנו את כהונתם בכסף ובכוח ולא חנו ביראת שמיים, ועל כן הסתלקה המדרגה הגבוהה הזו.
גם כאשר נחלשה השכינה בבית שני, היא לא זזה לחלוטין. חז"ל מלמדים במדרש כי השכינה מעולם לא זזה מהכותל המערבי, ולכן שום יד אויב לא יכלה להחריבו לאורך ההיסטוריה. אותה שארית שכינה היא שחוללה לימים את נס החשמונאים: כאשר גברה ידם של בני חשמונאי על המלכות היוונית, הם נכנסו למקדש ומצאו פך שמן טהור אחד, שהיה אמור להספיק ליום אחד בלבד. ה' יתברך, ברצונו להעיד כי חזרה השכינה לשכון בתוך עמו, עשה נס והשמן דלק שמונה ימים רצופים, עד שהספיקו להפיק שמן טהור חדש.
מכאן אנו למדים אבן יסוד עצומה לכל התורה כולה. כשם שהקדוש ברוך הוא אינו זקוק לאורה הגשמי של המנורה, כך הוא אינו צריך אף מצווה ממצוות התורה עבור עצמו. הקדוש ברוך הוא הוא תכלית השלמות, ואין מעשינו יכולים להוסיף או לגרוע ממנו דבר.
אם כן, למה ניתנו המצוות? למעננו בלבד!
הזוהר הקדוש מגלה לנו כי תרי"ג (613) המצוות נקראות "תרי"ג עיטין" (עצות). כל מצווה שהשם יצברך מצווה אותנו היא עצה טובה, כלי מדויק המכוון את חייו של היהודי, שומר עליו בתוך המסגרת הנכונה והקדושה, ומושך עליו שפע של השגחה עליונה.
ככל שהאדם מתקדם במעלות הצדיקות ומתקרב לה', כך השגחת ה' עליו נעשית מדוקדקת וגלויה יותר, בבחינת "סביביו נסערה מאד". הקדוש ברוך הוא מדקדק עם חסידיו כחוט השערה דווקא מפני שהם קרובים אליו והשגחתו עליהם היא ביתר שאת, ללא מסכים ומחיצות של טבע.
נשמור בליבנו את היסוד הגדול הזה: התורה והמצוות הן מתנה אלוקית שנועדה לזכך אותנו ולרומם את חיינו, כפי שסיכמו חז"ל במשנה: "רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות, שנאמר: ה' חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר".
שבת שלום ומבורך לכולם!
