שלשום, זמן קצר לאחר שנודעו תוצאות הבחירות לתפקיד מבקר המדינה, שוחחנו עם ח"כ הרב משה גפני, ששהה באותה עת במסדרון שמחוץ למליאה ("הפרסה"). השיחה נקטעה כאשר ברקע נשמע קולה של מזכירת סיעת הליכוד, שביקשה ממנו להיכנס להצבעה על הצעת חוק של האופוזיציה בנושא מענקים לקשישים.
"אנחנו מצביעים נגד החוק", אמרה לו וביקשה לתאם את הצבעתו. "אני באמצע ראיון", השיב לה. "אבל אתה בקואליציה, ואנחנו מצביעים נגד", התעקשה. "אנחנו באופוזיציה", השיב גפני. "אבל קודם הצבעת בעד ראבילו, שהיה מועמד הקואליציה?", תמהה. "אין לזה שום קשר. אנחנו לא בגוש הקואליציה ומצביעים בכל נושא לגופו".
השיחה הזו, שהתנהלה באמצע הראיון, המחישה בשידור חי את המצב הנוכחי של 'דגל התורה': אין עוד שייכות אוטומטית לגוש. כל הצבעה נשקלת לגופה.
ראיתי שבירכת את מיכאל ראבילו על בחירתו. זה אומר שהצבעת עבורו?, אני שואל. "כן", השיב הרב גפני בקצרה. ראיתי גם שישבת עם נתניהו ב"פרסה". האם זה מה שהוא ביקש ממך לפני ההצבעה?, שאלתי. "לא", השיב שוב בקצרה. "כלומר, מראש תכננתם להצביע עבורו?", לא הרפיתי. "הוא שומר מצוות, ולכן טבעי שנצביע עבורו". אבל גם אלרון מסורתי. "נכון. הוא איש נחמד וטוב, אבל החלטנו להצביע בעד ראבילו וכך עשינו".
נעבור לנושא שמעסיק היום את הציבור יותר מכל דבר אחר, אמרתי לו, אך תחילה הקדמה מתבקשת: כמעט אין בית חרדי שאין בו לומד תורה המוגדר כ"עריק" ונמצא תחת סכנת מעצר. הציבור חי בתחושת מצור, סנקציות ושלילת זכויות בתחומי הדיור, המעונות, התחבורה, הארנונה ואפילו סעיף 46 של התרומות. לאחרונה המצב החריף בעקבות החלטתו של מפכ"ל המשטרה דני לוי, שנענה ללחץ היועמ"שית והורה לעכב לומדי תורה עד להגעת המשטרה הצבאית.
בתגובה פרסמת, יו"ר דגל התורה הרב גפני, מכתב חריף ותקדימי לנציגים החרדים ברשויות המקומיות, לעצור את כל שיתופי הפעולה עם המשטרה. אתה נוהג לצטט בכל הזדמנות את המשנה במסכת אבות: "אלמלא מוראה של מלכות, איש את רעהו חיים בלעו". אתה לא חושש שהמהלך הזה ייצור אנדרלמוסיה פנימית ויפגע בקשרים שנבנו בעמל רב מול המשטרה?, שאלתי.
"זה לא בא לי בשליפה", השיב הרב גפני. "המציאות היא שלנציגים שלנו ברשויות יש יחסי עבודה קרובים ותקינים עם מפקדי המחוזות והמרחבים של המשטרה בנושאים קהילתיים ועירוניים ובנושאים ייחודיים לציבור החרדי. ברגע שהמשטרה אומרת שחלק מתפקידה הוא לתפוס ולהכניס לכלא לומדי תורה, אנחנו לא נשתף איתה פעולה, בפרט שהכול ממילא נעשה בהתנדבות. כך בדיוק הוריתי לחברים".
האם בפועל זה אכן עזר והמעצרים צומצמו?, שאלתי. "קודם כול עשיתי מה שצריך. זה היה מחויב המציאות. בכנסת תקפו אותי, אבל נותרתי בשלי. אמרתי להם שאי אפשר לשתף איתם פעולה. ולגבי שאלתך, יש בהחלט השלכה למכתב שכתבתי על המציאות בשטח, אבל אני לא נכנס לזה כרגע. ברגע שזה יהיה סגור, אפרסם".
חשוב לציין כי מפכ"ל המשטרה סופג על החלטתו ביקורת פנימית ממפקדי מחוזות רבים, שאינם רואים תועלת במהלך, וסבורים שהוא מרחיק את המשטרה מהציבור החרדי ושובר את האמון שנבנה לאורך שנים. הביקורת הזו החריפה השבוע לאחר שהמפכ"ל פרסם הוראות סותרות ובלתי ברורות, שיצרו בלבול גם בקרב השוטרים בשטח.
לאן זה הולך מכאן? מה הצעד הבא? הרב גפני: "הם גורמים במעשיהם להתקוממות חרדית. זה בסוף מה שיקרה. אם מצרים את צעדי הציבור בכל נושא ועניין, זו הופכת להיות דיקטטורה וזה יוביל להתקוממות חרדית. אנחנו משלמים מיסים וחיים כאן, ואם לא יאפשרו לנו לחיות תחת כל הגזירות הללו בכל המישורים, תהיה התקוממות. לשם זה מוביל".
המאבק החיצוני הסמוי נגד ההצבעה החרדית
חוק פיזור הכנסת עבר בקריאה ראשונה, אבל עדיין אין תאריך מוסכם לבחירות. "מבחינתנו זה צריך לקרות כמה שיותר מהר", אומר הרב גפני. "אם הכנסת לא מעבירה את חוק הגיוס, היא לא שווה מבחינתנו. לכן אנו תומכים בבחירות מוקדמות, כפי שהורו לנו".
נתניהו עדיין מנסה להעביר את חוק הגיוס?, אני שואל. "הוא מנסה, ואני יודע שהוא מנסה. אבל אנחנו כבר לא מעורבים בכך, בהתאם להנחיה שקיבלנו. אנחנו לא מבקשים ממנו יותר שום דבר. כך הורו לנו וכך אנו נוהגים".
עד כמה אתם כבר לא מחויבים לגוש? "ממש כפשוטו", משיב הרב גפני. "הגוש מבחינתנו הוא גוש של שומרי תורה ומצוות, עם הערך של לימוד התורה. מי שרוצה, שיצטרף אלינו. אנחנו לא מצטרפים לאף אחד יותר".
הציבור מוטרד מאוד. כפי שכתבתי קודם, כמעט אין בית חרדי שאין בו בחור ישיבה המוגדר כ'עריק'. מה אתה עונה למי ששואל? "אנחנו עוסקים בזה ברמה הגבוהה ביותר. הדבר הראשון שנדרוש בכל הליך עתידי, יהיה חקיקה להסדרת מעמדם של לומדי התורה, ואני מקווה שזה יקרה במהירות. לא נדחה את זה. שום דבר אחר אינו שווה ערך לדרישה הזאת".
במבט לאחור, האם לא טעיתם בתחילת הקדנציה, כאשר שמעתם ליריב לוין ולא התעקשתם קודם כול על חוק הגיוס? אני תוהה ומחדד: יריב לוין הגיע אז עם הצעה להעביר את חוק יסוד לימוד התורה ופסקת ההתגברות במסגרת הרפורמה המשפטית, ורק לאחר מכן את חוק הגיוס. הוא אף הגדיר זאת במילים: "אני אעשה לכם שלייקס לחוק הגיוס". בסופו של דבר השלייקס נקרעו.
הרב גפני מהרהר לרגע ומשיב: "אכן היו אז זמנים אחרים. איש לא האמין ולא צפה מה יקרה עם הרפורמה המשפטית. ייתכן שהיה צריך אז דברים נלווים לחוק, דוגמת פסקת ההתגברות. אבל זה כבר לא משנה. דבר כזה לא יקרה שוב".
האם אתה מודע לניסיונות לדיכוי ההצבעה החרדית?, אני שואל ומסביר: אין זה סוד שגורמים חיצוניים, אנשי קפלן ודומיהם, מממנים קמפיינים פנימיים הקוראים שלא להצביע למפלגות החרדיות בשל אי העברת חוק הגיוס. הם עושים זאת באמצעות סרטונים, פשקווילים ומודעות. הדבר צפוי להתגבר ככל שנתקרב לבחירות. עד כמה אתה מודע לכך, והאם אתה חושש מאובדן מנדטים?
הרב גפני: "למספר המנדטים של 'דגל התורה' ושל כלל המפלגות החרדיות תהיה משמעות קריטית. כל בר דעת מבין, שבלי כוח פוליטי גדול יהיה קשה הרבה יותר. המטרה שלהם היא לפגוע בכל מה שקשור לציבור החרדי וכמובן לנצח בבחירות. הם משקיעים בכך הרבה מאוד כסף ופועלים גם באמצעות גורמים פנימיים. הרצון שלהם ברור: לגרום לציבור החרדי שלא ללכת להצביע בטענה שהנציגים כביכול נכשלו".
"רואים בפשקווילים ובסרטונים שהם מפיצים טביעות אצבע של גורמים פנימיים שקיבלו כסף ומכרו את עצמם. אני מקווה שהציבור החרדי לא יתפתה לקמפיין הזה, שמנצל את המצב הנוכחי כדי להשמיץ את כולנו. המטרה שלהם ברורה".
אתה חושש מירידת מנדטים? "אני מקווה שהציבור לא יתפתה לקמפיין השלילי הזה. מקווה מאוד".
קו השבר
לא מכבר העלינו כאן את החשש מפני מעצרי לומדי תורה ביום הבחירות, דבר שעלול למנוע מהם להצביע, ולהרתיע גם אחרים מלהגיע לקלפיות. בכל קלפי מוצב שוטר, וקל יחסית לכאורה לעכב "חייבי גיוס". האם אתה מודע לחשש הזה, וכיצד אתם פועלים לסכל אותו?
הרב גפני: "בהחלט קראתי את הדברים הללו, ואני לא מבטל שום חשש. הכול אפשרי בימים הללו, כאשר המגמה היא לפגוע בציבור החרדי בכל דרך אפשרית, כולל בניסיון לגרום לאי הצבעה באמצעות מעצרים. אנחנו פועלים למנוע את זה דרך ועדת הבחירות המרכזית".
אתה זוכר תקופה קשה יותר לאורך שנותיך בכנסת? "זו התקופה הקשה ביותר, בפער גדול מכל מה שהיה עד היום. הציבור התרגל, ובצדק, לרמת חיים מסוימת, וכעת יש פגיעה כמעט בכל תחום. מוסדות, תקציבים, מעונות, חינוך, ארנונה. הכול נפגע. יש גם דברים נוספים שאנחנו מתמודדים איתם ואיננו מפרסמים. אני מקווה שגם נושא התרומות (סעיף 46) יוסדר".
מה צפוי לקרות עם חוק יסוד לימוד תורה? "זה יעלה כבר בשבוע הבא. מדובר בחוק שנמצא על השולחן כבר שלוש שנים. אני יזמתי אותו. הסיעה חתמה עליו, אבל הוא לא הובא להצבעה משום שטענו שהוא עלול להפריע לחוק הגיוס. עכשיו, כשהחוק לא מתקדם והחלו המעצרים, שאלתי האם להביא אותו. גם ש"ס ביקשו זאת. גדולי התורה הורו לי להעלות את החוק, ולכן הוא יובא בשבוע הבא".
"החוק הזה אמור להוות קונטרה לחוק השוויון, כערך בפני עצמו. אמנם יש להניח שהיועמ"שית תנסה לפסול גם אותו, אבל אנחנו עושים את כל ההשתדלות האפשרית".
הרב גפני אינו מסתיר גם את אכזבתו העמוקה משותפיו לקואליציה. לדבריו, הם חתמו על ההסכם הקואליציוני, קיבלו את כל מה שביקשו, אך כאשר הגיע הרגע לקיים את חלקם, לא רק שנמנעו מכך, אלא אף שיתפו פעולה עם גורמי היועמ"שית והתקשורת במהלך שהקשה על כל פתרון אפשרי. בקרב גורמים חרדיים קיים אף חשד, שחלק מהגזירות שהוטלו על הציבור החרדי נולדו בעקבות עצות והמלצות שהועברו מסביבתם לגורמים המשפטיים בסביבתה של היועמ"שית.
עד כה נתניהו, הליכוד ושאר השותפים לקואליציה לא יצאו בפומבי נגד המעצרים. "אני מאוכזב מאוד מהשותפות הזאת ומשתיקתם", מסכם הרב גפני את הראיון. "הם אשמים בכך שאין חוק. שלא יבואו אחר כך בטענות". אמר ולא יסף.
יועצת להרע
במדינה מתוקנת, היועמ"שית בהרב מיארה הייתה צריכה השבוע להגיש מכתב התפטרות, יחד עם המשנה שלה גיל לימון וכל הצוות שסביבה. אבל זו אינה מדינה מתוקנת, אלא מערכת שבה פקידים שאינם נבחרי ציבור מחזיקים בכוח עצום, לעיתים גדול מזה של השרים עצמם.
פסק הדין השבוע בפרשת מינויו של רומן גופמן לראשות המוסד, היה עוד מכה קשה ליועמ"שית. לא רק שהבג"צ דחה את עמדתה, אלא שבמהלך הדיון התברר, כי חוות הדעת שגיבשה, נשלחה ליו"ר וועדת המינויים, השופט בדימוס אשר גרוניס, ולא לכלל חברי הוועדה. גם עניין זה עורר ביקורת. מעבר לכך, השופטים לא קיבלו את הטענה כאילו נפל פגם מהותי בטוהר המידות של גופמן. מי שקרא את הדיון יכול היה להתרשם, שכבר בשלב מוקדם ניסו השופטים לרמוז לנציגי היועמ"שית שהכיוון שלהם שגוי, אך לשווא.
הכישלון בפרשת גופמן אינו אירוע בודד. בשנתיים האחרונות הצטברו עוד עימותים בין היועמ"שית לממשלה. היא סירבה להגן על חלק מחוקי הרפורמה המשפטית, התנגדה למינוי דוד זיני לראש השב"כ, הערימה קשיים במינוי נציב שירות המדינה, התעמתה עם בן גביר בסוגיית סמכויות המשטרה, התנגדה לחלק מיוזמות שר התקשורת קרעי, וכמובן ממלאת תפקיד מרכזי במאבק סביב חוק הגיוס והסנקציות נגד לומדי התורה.
האירוניה הגדולה הגיעה דווקא מכנס המשפטנים שנערך השבוע באילת, שם הכריזה היועמ"שית: "נמשיך למלא את חובתנו לסייע לממשלה לממש את מדיניותה". קשה היה שלא להיזכר באותו רגע ברשימת ההתנגדויות הארוכה שצברה בשנים האחרונות. יש מי שאמר שאילו הדוכן שעליו נאמה היה מחובר למכונת אמת, הוא היה מתפוצץ.
גם הצביעות חוגגת: השבוע שמענו שוב טענות על כך שפרקליטו של נתניהו, מיכאל ראבילו, אינו יכול לשמש כמבקר המדינה. אלא שאותם גורמים עצמם אינם רואים שום בעיה ביועמ"שית שמתייצבת פעם אחר פעם מול הממשלה הנבחרת. בממשלת לפיד היא הכשירה מינויים והליכים, שהיום היו זוכים ממנה לביקורת חריפה בהרבה.
גם בשמאל מבינים היטב את משמעות תפקידה. עיתונאי 'הארץ' גידי וייץ, העריך השבוע, כי אם נתניהו ינצח בבחירות הבאות, היא תניח את המפתחות ותתפטר. עצם ההערכה הזו מלמדת, עד כמה הפכה דמותה לחלק בלתי נפרד מהמאבק הפוליטי.
הלקח המרכזי מכל האירועים הללו ברור: לא די בהחלפת אדם כזה או אחר. הצורך האמיתי הוא בפיצול תפקיד היועמ"שית, כדי למנוע ריכוז כוח כה גדול בידי גורם אחד, המשמש בעת ובעונה אחת כיועץ, כתובע, כפרשן משפטי וכבלם של החלטות ממשלה.
והייתה מי שכתבה השבוע, (העיתונאית נוה דרומי), כי בהרב מיארה רואה את עצמה כמעין ראש ממשלה אלטרנטיבית. היא נהנית מהכוח העצום שבידיה ומהמחמאות שהיא מקבלת מאהרן ברק, מהאופוזיציה ומהתקשורת. לכן היא נאחזת בכיסאה בכל כוחה ומסרבת לפרוש. אחרי הכול, קשה לעזוב תפקיד כשאת משוכנעת שאת ראש הממשלה האמיתית…
האופוזיציה כמעט ניצחה ונתניהו הפך את התוצאה
מעולם לא עוררה בחירת מבקר המדינה עניין כה רב כפי שעוררה השבוע. לפתע הפך התפקיד הזה לזירת קרב פוליטית, עם השלכות אפשריות על מה שעשוי להתרחש בבחירות הקרובות לכנסת. כל צד מצא בתוצאות הוכחה לתזה שלו.
נתניהו הטיל את כל כובד משקלו לטובת פרקליטו מיכאל ראבילו, מול השופט השמרן בדימוס יוסף אלרון. רבים (ואני בתוכם) העריכו בתחילה שמדובר בתרגיל "הפוך על הפוך", שבסופו ייבחר דווקא אלרון בתמיכת חלקים מהאופוזיציה. אלא שככל שחלף הזמן התברר, שנתניהו מנהל מאבק אמיתי ונחוש למען ראבילו.
ההצבעה לוותה בדרמה של ממש. בסיבוב הראשון קיבל אלרון 60 קולות לעומת 57 לראבילו. לאופוזיציה היה חסר קול אחד בלבד כדי להשלים את הרוב הדרוש לבחירה כבר בסיבוב הראשון. אילו ח"כ ירון לוי, שפרש לאחרונה מ"יש עתיד", לא היה מצביע בפתק לבן, אלרון היה נבחר.
באופוזיציה כבר היו משוכנעים שהם בדרך להישג סנסציוני. מבחינתם, העובדה שאלרון קיבל תמיכה מעבר לגבולות המחנה הוכיחה, כי הצליחו להעביר לצידם תשעה ח"כים ממה שהיה בעבר גוש נתניהו. אלא שנתניהו לא אמר נואש. הוא זימן ללשכתו את מי שנחשדו כסוררים, הפעיל לחצים כבדים, ובסופו של דבר הצליח להפוך את התוצאה. בסיבוב השני ניצח ראבילו עם 61 קולות לעומת 57 לאלרון.
בליכוד רואים בבחירתו של ראבילו מהלך לגיטימי לחלוטין, ולא מוצאים פסול בכך ששימש בעבר כפרקליטו של ראש הממשלה. היו אף שהזכירו, כי גם אביחי מנדלבליט, שנבחר ליועץ המשפטי לממשלה, כיהן קודם לכן כמזכיר הממשלה של נתניהו. גם אז נשמעו זעקות דומות, וכולם יודעים כיצד זה נגמר (עם כמה תיקי אלפים).
מנגד, באופוזיציה תקפו את עצם הבחירה ואת הליך ההצבעה, בטענה שחברי כנסת תיעדו את פתקי ההצבעה וכך נפגעה חשאיות הבחירות. התקשורת הצטרפה למתקפה עם כותרות בנוסח "ארגון פשע", מליאת בושה", "הליך מזוהם" וכו'. שום כותרת דומה לא הייתה כאשר היועמ"שית, גלי בהרב מיארה, נבחרה לתפקידה בממשלה הקודמת, גם לאחר שנפסלה על ידי השופט גרוניס, וגם לאחר שכולם ידעו על עמדותיה.
מעניין היה לראות גם כיצד אותם גורמים שהתנגדו בעבר לאלרון בשל עמדותיו השמרניות ובשל רצונו להתמודד על נשיאות בית המשפט העליון מול יצחק עמית, התגייסו לפתע למענו בכל הכוח, ובלבד שמועמדו של נתניהו לא ייבחר.
כך או כך, הסיפור טרם הסתיים. העתירות כבר בדרך לבג"צ, ואם לא תתרחש הפתעה, שאלת כשרות הבחירה עוד צפויה לעמוד במרכזו של קרב משפטי ופוליטי נוסף.
מה השתנה בלשכת ראש הממשלה?
נתניהו ידוע כמי שנכשל פעם אחר פעם במינוייו. זהו אולי אחד מעקבי האכילס הבולטים שלו. הדוגמאות רבות: מיועצים ודוברים בלשכה שהפנו לו עורף, דרך אביחי מנדלבליט, רוני אלשיך ומינויים נוספים, שהפכו עם הזמן למבקריו החריפים. השאלה המתבקשת היא, האם הדבר עלול לחזור על עצמו גם עם מיכאל ראבילו. במקביל, גם מינויים שנכפו עליו לאורך השנים, לא בדיוק האירו לו פנים והסתיימו לא פעם במפח נפש.
אלא שעיון במינויים האחרונים שביצע נתניהו מגלה שינוי מעניין: מאז השבעה באוקטובר הוא אינו אותו נתניהו. אם בעבר נטה להכיל, להתפשר ולהסתפק בברירות מחדל, הרי שכיום הוא מגלה יוזמה ונכונות להכריע. הדבר בולט לא רק במישור הביטחוני והמדיני, שם אישר מהלכים שבעבר היה מתקשה לאשר, אלא גם בתחום המינויים. לא עוד פאסיביות והכלה, אלא ניסיון מודע להציב בתפקידים המרכזיים אנשי אמון, שלדעתו לא יפנו לו עורף ולא יתקעו מקלות בגלגלי הממשלה.
מבחינתו, מה שהיה מותר לממשלה הקודמת מותר גם לו. אם ממשלת בנט לפיד מינתה יועמ"שית, רמטכ"ל, ראש אמ"ן וראש שב"כ שנחשבו נוחים יותר לתפיסת עולמה, אין סיבה שהוא ינהג אחרת. הטעות ההיסטורית של מנחם בגין, שהותיר לאחר מהפך 1977 חלק גדול ממוקדי הכוח על כנם וגילה בהמשך כיצד הם מקשים עליו למשול, לא תחזור מבחינתו פעם נוספת.
כך ניתן להבין את שורת המינויים שביצע או ניסה לקדם: דוד זיני לראשות השב"כ, רומן גופמן לראשות המוסד, דורון כהן לנציבות שירות המדינה, שמואל בן עזרא למל"ל וכעת גם מיכאל ראבילו לתפקיד מבקר המדינה. התקשורת מתארת את המינויים הללו כמבוססי נאמנות אישית. בסביבת נתניהו דוחים את הטענה ומזכירים שמדובר באנשים בעלי ניסיון, כישורים ורקורד מוכח.
הפרשן עמית סגל, הוסיף השבוע נדבך מעניין להבנת המהלך: נתניהו סימן לעצמו שתי מטרות. הראשונה היא להוכיח שגם אחרי המשבר עם החרדים וחרף כל התחזיות, הגוש עדיין קיים ומסוגל להתלכד ברגעי מבחן. הניצחון של ראבילו, לאחר המהפך בין שני סבבי ההצבעה, נועד לשדר לבוחרי הגוש מסר פשוט: אל תישארו בבית. אפשר עדיין להשפיע, לשנות ולנצח.
יש כמובן לפקפק בתזה הזו, כיון שאם נתניהו לא יעביר את חוק הגיוס, כל הדיבורים על הגוש הם קשקוש.
המטרה השנייה עמוקה יותר. נתניהו מבין היטב שגם אם יפסיד בבחירות הבאות, יישארו אחריו שורת מינויים בכירים שלא ניתן יהיה להחליף בקלות. ראש מוסד, ראש שב"כ, נציב שירות המדינה, מבקר מדינה ובעלי תפקידים נוספים. זו למעשה ירושה מוסדית שהוא מבקש להשאיר אחריו.
שורה תחתונה: במשך שנים הואשם נתניהו בכך שאינו ממנה את אנשיו לתפקידים בכירים. כעת הוא מואשם בדיוק בדבר ההפוך. מבחינתו, זהו לא כישלון אלא תיקון מאוחר של טעות שנמשכה עשרות שנים.
בין וושינגטון לירושלים
אולפני התקשורת היו השבוע חצויים. הם נעו בין גילוי שמחה על חילוקי הדעות בין טראמפ לנתניהו, לבין עצב וכעס כאשר דיווחו על תוצאות הבחירות למבקר המדינה.
זה החל בצהלות שמחה כאשר דווח בחדווה בלתי מוסתרת על "שיחת הצעקות" בין הנשיא לראה"מ. "כזו שיחה בין השניים לא הייתה מעולם", צקצקו הפרשנים בלשונם, ועברו להסביר את "היחסים הבעייתיים בין ארה"ב לישראל". נוח היה להם לדלג על כל שיתופי הפעולה עד כה: המלחמה המשותפת מול איראן, הסיוע הביטחוני, הלחץ על חמאס והמאמצים להשבת החטופים. הכול התנקז לפתע ל"דונט" אחד של טראמפ לנתניהו. וכל התקשורת צהלה.
האבסורד, כרגיל, זועק. אם נתניהו שומע בקולו של טראמפ הוא כנוע וחסר עמוד שדרה. אם הוא מתווכח איתו, הוא מחריב את היחסים עם ארה"ב ומסכן את מדינת ישראל. כך או כך, תמיד יימצא הסבר מדוע הוא אשם. גם נתניהו אינו נקי מאחריות. לא פעם הוא מושך אליו את האש, מספק תחמושת למבקריו, ואז נאלץ להתמודד עם הלהבות שבמו ידיו ליבה.
טראמפ עצמו אישר שקרא לנתניהו "משוגע", אך באותה נשימה הוסיף: "אני אוהב את ביבי ואנחנו עובדים יחד מצוין". בלשכת ראה"מ עדיין מקווים שטראמפ יגיע לישראל לפני הבחירות ויעניק לנתניהו רוח גבית. ספק אם זה אכן יקרה, אך עצם התקווה מלמדת, עד כמה כולם כבר נמצאים עמוק בתוך מערכת הבחירות.
גם בליכוד מבינים שהסוף קרוב. ההערכה היא שהכנסת תפוזר בתוך זמן קצר, ולאחר בחירת מיכאל ראבילו למבקר המדינה, מבקש נתניהו להשלים כמה מהלכים אחרונים, לסגור את סוגיית הפריימריז והשריונים בליכוד ואז להתפנות כמעט לחלוטין לזירה המדינית ביטחונית. במפלגה כבר נערכים להרכב הרשימה הבאה, לשריונים ולקרבות הפנימיים שיבואו בעקבותיהם.
במקביל, מחוץ לליכוד, גוברת התחושה שהמערכת הפוליטית כולה נמצאת בנקודת רתיחה. יועז הנדל, גלעד ארדן, עופר וינטר, יוסף חדאד, חגי לובר ואחרים בוחנים מהלכים פוליטיים שונים. ביום שני הקרוב צפויות כמה הכרעות שעשויות להשפיע על מפת המפלגות.
ובזמן שכל זה קורה, במערכת הפוליטית עוקבים בדריכות אחר הסקרים. הסוקר שלמה פילבר מעריך, שבנט ממשיך לאבד גובה, וכי אם איזנקוט יעבור אותו בסקרים, עלול להתחיל תהליך שבסופו גם לפיד יעדיף לחבור לאיזנקוט במקום להישאר לצד בנט.
כריזמה שקטה
בין שלל הסקרים, החיבורים והתרגילים הפוליטיים של השבועות האחרונים, עולה שוב ושוב שאלה מרכזית אחת: האם גדי איזנקוט באמת מסוגל לנצח את נתניהו. השאלה מתחדדת עוד יותר לנוכח העובדה, שאיזנקוט מצמצם בהתמדה את הפער בינו לבין בנט, ועל פי רוב ההערכות, אף צפוי בסופו של דבר לחלוף על פניו.
איזנקוט מצדו נראה שש אלי קרב במאבק מול בנט ומשקיע בכך לא מעט. הוא עוקץ, רומז ואף לועג לו, תוך שהוא מזכיר כיצד הצליח בעבר להגיע לתפקיד ראש הממשלה עם שישה מנדטים בלבד.
שאלת יכולתו של איזנקוט לנצח את נתניהו, קיבלה השבוע תשובה מעניינת דווקא ממאמר אוהד מאוד שכתב הפרשן הפוליטי והתקשורתי אבנר הופשטיין, בעקבות תיעוד הקמפיין שלו. אלא שבאופן מפתיע, גם מאמר שנכתב מתוך הערכה גדולה לאיזנקוט, מותיר בסופו של דבר סימני שאלה לא פשוטים.
כותב המאמר מתאר את איזנקוט כאדם בעל תכונות נדירות בפוליטיקה הישראלית: ממלכתי, שקול, לא מתלהם, לא רודף כותרות ולא עוסק בספינים. לדבריו, דווקא הישירות והפשטות שלו הן מקור כוחו. בעולם שבו פוליטיקאים עסוקים בסיסמאות ובמניפולציות, איזנקוט פשוט עונה לשאלות בצורה עניינית.
אלא שכאן מתחילה הבעיה: בתיעודים השונים נראה איזנקוט רגוע מדי, ולעיתים אפילו אדיש. במקום לראות מועמד שרץ מכנס לכנס, נלחם על כל קול, מזיע ומשכנע, נראו בעיקר נסיעות רגועות בין מפגשים, שיחות נינוחות ואפילו תנומה קצרה במושב האחורי של הרכב.
וזו למעשה השאלה הגדולה: במדינת ישראל אי אפשר לנצח בחירות רק בזכות אישיות נעימה. נתניהו לא הגיע למעמדו בזכות רוגע ושלווה, אלא בזכות עשרות שנים של קמפיינים אגרסיביים, הופעות בלתי פוסקות ויכולת להילחם על כל קול כאילו היה האחרון. גם מי שמתנגד לנתניהו, מודה שמדובר במכונת קמפיין נדירה. נתניהו חי בחירות, נושם בחירות ונלחם על כל מנדט כאילו ממנו יוכרע גורל המדינה. גם בגין, רבין וברק הגיעו לשלטון לאחר מאבקים פוליטיים מתישים.
אצל איזנקוט, לפחות בשלב זה, קשה לזהות את אותה תחושת דחיפות ורעב פוליטי. הבעיה שלו, איננה מחסור בכריזמה. להפך. אפילו מבקריו מודים שיש בו משהו שקט ואמין שמושך אנשים. הבעיה היא שהוא עדיין לא הוכיח יכולת להפוך אהדה להצבעה. בפוליטיקה הישראלית יש פער גדול בין אנשים שאומרים בסקרים "אני מחבב אותו", לבין אנשים שבאמת יוצאים מהבית ומצביעים עבורו ביום הבחירות.
שורה תחתונה: ייתכן מאוד שבוחרים רבים מעריכים את גדי איזנקוט ואף מעדיפים את סגנונו על פני יריביו. אבל כדי לנצח את נתניהו, לא מספיק להיות האיש הנחמד והאחראי בחדר. צריך גם לשכנע את הציבור שאתה באמת רוצה את התפקיד ומוכן להילחם עליו. בינתיים איזנקוט מצליח להתקרב לבנט, אך עדיין לא הוכיח שהוא מסוגל לנצח את נתניהו.
מלכודת האיחוד
במערכת הפוליטית צופים עוד איחודי מפלגות עד להגשת הרשימות. בנט ולפיד עשו זאת מוקדם מסיבותיהם, ומאז אינם ממריאים. זו גם הסיבה שהם מתעקשים בכל הזדמנות לקרוא לאיזנקוט להצטרף אליהם. אם בסופו של דבר ייעתר, זה יהיה רק תמורת המקום הראשון (או רוטציה). אפשרות נוספת, שנראית כרגע רחוקה יותר, היא חיבור בין ליברמן לאיזנקוט. אם זה יקרה, הדבר יתרחש סמוך מאוד לסגירת הרשימות.
הדיבורים הבלתי פוסקים על איחודים, מעלים שאלה מרכזית: האם מדובר במהלך שובר שוויון, או דווקא במלכודת פוליטית. ניסיון העבר מלמד, שלא פעם התשובה השנייה היא הנכונה.
יש הסבורים שככל שהמפלגה גדולה יותר, כך גדלים סיכוייה לנצח. אלא שבשיטת הבחירות הישראלית, שהיא יחסית וארצית, המציאות מורכבת יותר. בניגוד למדינות שבהן המנצח בכל מחוז לוקח הכול, בישראל הממשלה מוקמת באמצעות קואליציה, ולאו דווקא בראשות המפלגה הגדולה ביותר. הדוגמה הידועה היא בחירות 2009, שבהן "קדימה" בראשות ציפי לבני, הייתה המפלגה הגדולה בכנסת, אך נתניהו הוא שהרכיב את הממשלה.
מבקרי האיחודים מצביעים גם על המניעים שמאחוריהם. לטענתם, החיבור בין בנט ללפיד לא נולד רק מתוך רצון לנצח את נתניהו, אלא גם מתוך אינטרסים הדדיים. לפיד ביקש להבטיח את הישרדותו הפוליטית, בעוד בנט ביקש לבצר את מעמדו מול איזנקוט. אלא שהתוצאה הייתה הפוכה: במקום להרחיב את הגוש, האיחוד טשטש זהויות וגרם לחלק מהמצביעים לשוב לליכוד, לעבור לליברמן או לנדוד לכיוונו של איזנקוט.
ההיסטוריה מספקת דוגמאות נוספות: האיחוד בין הליכוד לישראל ביתנו ב-2013, שאמור היה לחזק את שני הצדדים, הסתיים בירידה משמעותית בכוחם המשותף. גם המיתוס שלפיו איחוד הימין בשנות השישים הוביל למהפך 1977 אינו מדויק. הרשימה המאוחדת (מחל והליברלים) איבדה כוח בבחירות הראשונות לאחר האיחוד, והמהפך הגיע שנים מאוחר יותר בשל מלחמת יום הכיפורים, שחיקת שלטון המערך וגורמים נוספים.
הטענה המרכזית היא, שכאשר מפלגות מתאחדות, הן מאבדות לעיתים את המצביעים שבקצוות. חלקם נשארים בבית ואחרים נודדים למפלגות מתחרות. זו גם הסיבה שאיזנקוט וליברמן אינם ממהרים להתאחד. שניהם מבינים שככל שמתקרב מועד הבחירות, ערכה של הזהות הפוליטית עולה, ולעיתים היא שווה יותר מעוד מנדט או שניים שמתקבלים מחיבור מלאכותי.
אין פירוש הדבר שכל איחוד הוא טעות. כאשר מדובר במפלגות שמתנדנדות סביב אחוז החסימה, יש בכך היגיון. אבל כאשר מדובר במפלגות בעלות זהויות שונות ובסיסי תמיכה שונים, האיחוד עלול להפוך למלכודת.
שורה תחתונה: בפוליטיקה הישראלית איחוד מפלגות נשמע תמיד כמו מהלך מרשים על הנייר. התקשורת מכנה אותו "מפץ פוליטי", והסקרים הראשונים בדרך כלל ממריאים. בפועל, לא פעם האיחודים מסתיימים באיבוד זהות, בזליגת קולות ובהחלשת הגוש שאותו ביקשו לחזק. לפעמים הדרך לניצחון עוברת דווקא דרך ריצה נפרדת, והתחברות רק אחרי הבחירות. ספק אם הדבר ישכנע את בנט ולפיד להרפות מקריאתם לאיזנקוט להתאחד.
פורסם לראשונה במדור 'מקור נאמן' שבגליון סופ"ש של עיתון 'יתד נאמן'
