היחסים בין המפלגות השונות לבין המפלגות החרדיות הן סוגיה עדינה מאד. ביום רביעי התקיימה הצבעה במליאת הכנסת על חוק יסוד: לימוד תורה. במקור החוק נועד להשוות את יחס המדינה כלפי לומדי תורה לחיילי צה"ל וזאת כדי לאפשר לצעירים החרדים להנות מאותן הטבות הניתנות לחיילים.
באופן טבעי החוק, בנוסחו המקורי, עורר תרעומת בקרב רוב חברי הכנסת ולא היה לו סיכוי לעבור, שכן לא יעלה על הדעת שחרדים הלומדים בישיבות ולא מתגייסים לצבא יזכו לאותם תנאים כמו חיילים המשרתים בצה"ל. לאור זאת סיעות הקואליציה ריככו את החוק והסתפקו בכך שלימוד התורה הוא ערך יסוד במורשת העם היהודי.
גם נוסח מרוכך זה הוציא אמירות קשות מאד מאנשי האופוזיציה. הגדיל לעשות יו"ר האופוזיציה, יאיר לפיד, בנאום אגרסיבי במיוחד זעק: "בגטו ורשה לא קיבלו קצבה כדי ללמוד תורה. מה הקשר בין החוק הזה לבין לימוד תורה?". בסוגיות הללו כמובן שהכל פוליטי. יאיר לפיד עשה קריירה שלמה מאמירות קשות נגד החרדים. הקהלים שלו, שהם קהלים ליברליים מאד אינם מחובבי החרדים ובוודאי מתנגדים לכל הטבה הניתנת לחרדים באשר הם.
בעת הזאת, כאשר מפלגתו המאוחדת עם בנט נאבקת על כל קול בסקרים אל מול אייזנקוט בשאלה מי יוביל את גוש "רק לא ביבי" – הוא חש צורך להקצין את עמדותיו אל מול החרדים כדי לחזק את התמיכה בו ובמפלגתו.
לגבי החוק עצמו: לדעתי החוק במתכונתו הראשונית הוא בעייתי מבחינה ציבורית, כאמור, בשל ההשוואה השוויונית בין לומדי תורה לבין חיילי צה"ל ואילו החוק במתכונתו המחודשת המסתפקת באמירה הצהרתית בלבד – הוא מיותר, שכן כמעט כל יהודי במדינת ישראל ובעולם יודע את ערך התורה לעם ישראל. דווקא הצורך להדגיש את הדבר בחקיקה מיוחדת של כנסת ישראל מחלישה, בעיני, את המובן מאליו. ברור שהתורה שמרה על עם ישראל במשך אלפי שנים. כל דבר ברור שיש צורך להדגישו בחקיקה, בעצם מערער על המובן מאליו.
ואגב, למרות זעקות השבר של האופוזיציה השבוע בכנסת כנגד החוק – אני מאמין שאם גוש האופוזיציה יזדקק לשותפות עם החרדים לאחר הבחירות – הוא יעשה מאמץ גדול, תוך ויתורים לא מעטים, כדי להביא את המפלגות החרדיות לתוך שותפות עם "ממשלת השינוי". וזאת לדעת: בפוליטיקה אין משקעים, אין רגשות ואין חשבונות עבר, ולרוב אין גם אידיאולוגיה אמיתית – יש רק מענה לשאלת "מה יוצא לי מזה?".
