כבר כמה שבועות שאני חושב איך בכלל אפשר לכתוב על שנה לפטירתו של סבא שלי, הרב החסיד ר׳ יצחק אייזיק מאיר זלמנוביץ ז”ל. שנה כבר חלפה ובכל זאת נדמה לי שלא עבר יום אחד שבו לא חשבתי עליו. אין לילה שאני הולך לישון בלי שהוא עובר לי בראש, ואין בוקר שאני קם בלי להיזכר בו.
פעמים רבות במשך השנה הזאת תפסתי את עצמי נתקל במשהו משמח, בשאלה שמטרידה אותי, בהתלבטות מקצועית או אישית, ומיד חושב לעצמי שאני חייב להתקשר לסבא, לשמוע מה הוא אומר. רק אחרי רגע אני נזכר שאין למי להתקשר. הכאב הזה לא מתקהה עם הזמן.
הכרתי הרבה אנשים בחיי, בעבודה שלי זכיתי לפגוש רבנים, פוליטיקאים, אנשי ציבור ואנשים מכל קצוות החברה אבל מעולם לא הכרתי אדם שהיה צלול בדעתו כמו סבא שלי. הייתה בו בהירות נדירה ביחס לבני אדם, מן המופלאים והנשגבים שבהליכותיו היה תשומת ליבו המובהקת בעין טובה ופה מבורך. מעולם לא יצאו מפיו אלא מילים טובות, לכל אדם ועל כל אדם.
פרשיות סוערות וסבוכות הגיעו לא אחת לאוזניו ואנשים רבים ביקשו לשמוע את דעתו אך גם כשהכיר את כל העובדות וידע את כל הפרטים, הוא תמיד חיפש את נקודת האור. מעולם לא חשב רעה על שום אדם ומעולם לא שמעתי ממנו מילה של גנאי על יהודי.
בעולם שכל כך קל בו לשפוט, לכעוס ולהכריע מי צודק ומי אשם הייתה בו היכולת הנדירה לראות את האדם לפני המחלוקת ואת הנשמה לפני הכישלון. אולי משום כך כל כך הרבה אנשים הרגישו שהוא אוהב אותם באופן אישי. גם אני הרגשתי כך.
כשהחיים שלי קיבלו תפניות שלא תמיד היו מובנות מאליהן כשהלכתי בדרכים שונות מאלו שסביבתי ציפתה ממני ללכת בהן, הוא מעולם לא נתן לי להרגיש חריג. הוא לא ויתר על האמת שלו, על החסידות שלו ועל הדבקות המוחלטת שלו בתורה וברבו, אבל לצד זאת הייתה לו היכולת הנדירה להבין שגם אנשים טובים יכולים ללכת במסלולים שונים. הוא היה מסוגל להחזיק באותה נשימה נאמנות מוחלטת לעקרונותיו יחד עם אהבה ללא תנאי לאדם שמולו.
אין בי יכולת להכיל את הכאב על כך שהוא לא זכה לראות את בני בכורי גדל ומתפתח. כמה הוא היה מתמוגג ממנו, כמה היה עוקב אחרי כל מילה חדשה, כל חיוך, כל צעד קטן. ובוודאי היה גאה בי עד אין קץ על כך שאנחנו מכניסים אותו לגן אידיש.
בציפור נפשו הייתה השמירה על המסורת, החסידישקייט, אבל גם בזה הייתה בו עדינות שאין כמוה: ליד תהילה, אשתי, הוא הקפיד לדבר רק בעברית, כדי שלא נרגיש זרים, כדי שאיש לא ירגיש חלילה חריג בתוך המשפחה. אצלו כולם היו שווי ערך.
ודווקא בתקופה הזאת, כשהפילוג בין החברה החרדית לחברה הישראלית נעשה כואב כל כך, אני חושב עליו שוב ושוב. כמה היה מצטער, כמה היה מייסר את עצמו לראות יהודים עומדים זה מול זה בחשדנות ובכעס.
בחז”ל נאמר שגזירה על המת שישתכח מן הלב, אבל יש אנשים שאינם נשכחים מפני שהם לא רק בזיכרון. הם חלק ממי שאתה. סבא שלי היה חלק ממני. הוא עיצב את האישיות שלי, את האופן שבו אני מסתכל על אנשים, את הדרך שבה אני משתדל להתמודד עם מורכבויות החיים.
שנה אחרי לכתו אני עדיין מוצא את עצמי מחפש את הקול שלו, את העצה שלו, את המבט הטוב שלו, ושואל את עצמי פעם אחר פעם: איפה עוד יש אנשים כמוהו.
