פעם, כדי לדעת מה המצב החברתי במשרד, היה מספיק לעמוד עשר דקות ליד מכונת האספרסו במטבחון. היית שומע על מי התחתן בסופ"ש, מי מעצבן את מי במחלקת המכירות, ואיזה פרויקט פיתוח שוב תקוע. היום? המצב שונה לחלוטין. רובנו עברנו למודל היברידי, שזה תכלס אומר שאנחנו עובדים חצי שבוע עם מכנסי פיג'מה ונעלי בית, רואים את החברים שלנו לצוות דרך ריבועים קטנים על מסך המחשב, והאינטראקציה הכי סוערת ומרגשת שלנו ביום מסתכמת בלצעוק אחד לשני "חברים, אתם על מיוט!".
המציאות החדשה הזו יצרה סוג של מגפה שקטה של בדידות ארגונית. אנשים אמנם עושים את העבודה שלהם ומספקים את התפוקה הדרושה, אבל החיבור הרגשי למקום, לתרבות החברה ולצוות הולך ומתפוגג. לכן, כשמנהלות ומנהלי משאבי אנוש מנסים לארגן סדנאות גיבוש שיחזירו את כולם לחיים, הם נתקלים לא פעם בחומה של חוסר חשק. אנשים פשוט לא רוצים לצאת מהבית, להתארגן ולעמוד בפקקים, רק כדי לשבת עוד פעם באיזה חדר ולהנהן בנימוס. הם צריכים סיבה ממש טובה לצאת החוצה, חוויה שתחזיר להם את האנרגיות ותזכיר להם למה הם בכלל אוהבים את האנשים שהם עובדים איתם.
למה המסעדה והבאולינג כבר לא מספקים את הסחורה?
אם נהיה כנים לרגע, הרבה פעמים החיפוש אחר סדנת גיבוש נופל למקומות הכי בנאליים וצפויים שיש. לוקחים את כולם למסעדה יוקרתית, או לאיזה סיור טעימות בשוק או ביקב. זה טעים, זה נחמד, ויש אחלה תמונות, אבל זה לא באמת משנה את הדינמיקה בתוך הקבוצה. במסעדה, אתה בדרך כלל יושב בדיוק ליד אותם שני חברים שאתה תמיד יושב איתם בקפיטריה או יוצא איתם להפסקת סיגריה. בחדר בריחה, שני הטיפוסים התחרותיים והדומיננטיים של הצוות פותרים את כל החידות לבד, וכל שאר החבר'ה פשוט עומדים בצד ומחכים שהדלת תפתח והאירוע ייגמר.
כדי לשבור את הקרח באמת ולנער את המערכת, צריך להוציא את כולם מאזור הנוחות, אבל לעשות את זה במרחב שהוא סופר בטוח, מכיל ולא שיפוטי.
הסוד השמור של הצוותים הכי חזקים בהייטק
אחד הפתרונות שהכי תופסים תאוצה היום בחברות מובילות ובסטארט-אפים הוא משהו שאולי נשמע קצת מרתיע בחמש הדקות הראשונות: סדנת אימפרוביזציה. כשאנשים שומעים את המילה הזו, ישר קופצת להם לראש תמונה של במה, זרקור מסנוור, וקהל שמצפה מהם להיות אדיר מילר הבא. אבל המציאות היא שזה בכלל לא הכיוון.
הרעיון פה הוא לא להפוך לאנשי תיאטרון רציניים, אלא פשוט לשחק. ממש כמו שילדים משחקים בחצר. המנחה זורק סיטואציות מצחיקות, מוזרות ומופרכות לאוויר, והמשתתפים צריכים פשוט לזרום איתן בלי לחשב צעדים קדימה ובלי לחשוב יותר מדי. הכלל הכי חשוב בפעילות הזו הוא שאין כזה דבר טעויות. כל מה שתגידו הוא הגיוני ונכון באותו רגע, וכל פאדיחה שקורית על הדרך היא בסך הכל סיבה מעולה לפיצוץ של צחוק משוחרר בחדר.
לפרק את ההיררכיה הארגונית בשישים דקות
תחשבו רגע על סביבת העבודה היומיומית שלכם. יש בה היררכיה מאוד ברורה. יש סמנכ"לים, יש ראשי צוותים, ויש עובדים שהצטרפו רק לפני חודש. הדיסטנס והרשמיות הזו חשובים מאוד לעבודה השוטפת, אבל הם תוקעים אותנו חברתית. כשמביאים לארגון סדנת גיבוש לקבוצות שמבוססת טוטאלית על צחוק, אלתור ושחרור, ההיררכיה הזו מתאדה באוויר בתוך שניות.
אתה פשוט לא יכול לשמור על פאסון של "סמנכ"ל טכנולוגיות קשוח ורציני" כשאתה צריך להציג עכשיו מכונת כביסה שמנסה להתווכח עם הטכנאי שלה. את לא יכולה להיות "המתכנתת הביישנית שתמיד שותקת בישיבות" כשאת וראש הצוות שלך ממציאים יחד שפה של חייזרים כדי להזמין משלוח של המבורגר. הפעילות הזו מאפסת לחלוטין את כל המעמדות. כולם מסכימים להיראות קצת מגוחכים ביחד, וזה הדבר הכי משחרר, אנושי ומגבש שיכול לקרות לצוות.
מחדר המשחקים חזרה למשרד: מה תכלס יוצא מזה?
מעבר לצחוק עד דמעות שקורה בתוך החדר ולסטוריז המעולים, סדנת גיבוש עובדים מהסוג הזה משאירה אפקט ארוך טווח ועמוק מאוד על ההתנהלות המשרדית ביום שאחרי:
- מחזירים את שריר ההקשבה: בעולם האלתור, אם אתה לא מקשיב באמת, מילה במילה, למה שהפרטנר שלך אמר – אתה לא יכול להגיב והסצנה פשוט קורסת. ביומיום שלנו, רובנו התרגלנו רק לחכות שהשני יסיים לדבר כדי שנוכל סוף סוף להגיד את מה שרצינו. התרגול הזה מחזיר את יכולת ההקשבה האקטיבית.
- מחסלים את תרבות ה"לא, אבל": באימפרוב עובדים לפי חוק ברזל שנקרא "כן, ו…". מישהו זורק רעיון? אתה מיד מסכים איתו ומוסיף עליו משהו משלך. כשצוות חוזר למשרד אחרי שלמד ליישם את הגישה הזו, ישיבות סיעור מוחות משתנות מקצה לקצה. אנשים לא מפחדים להעלות רעיונות מטורפים או חדשניים, כי הם יודעים שאף אחד לא יקטול אותם על השנייה הראשונה.
- גמישות בזמן משברים: לומדים שגם כשדברים לא הולכים לפי התוכנית (וזה קורה המון בהייטק), אפשר פשוט לאלתר פתרון תוך כדי תנועה במקום להיכנס לפאניקה ולחפש אשמים.
העולם העסקי השתנה, והדרך שבה אנחנו מתקשרים השתנתה יחד איתו. אי אפשר לצפות שצוותים יהיו מחוברים בלב ובנפש רק כי הם עונים אחד לשני מהר באימייל או שולחים אימוג'י בסלאק. כדי לייצר תחושת שייכות אמיתית שמונעת שחיקה ועזיבה, חייבים לייצר חוויות משותפות שמערבות רגש אותנטי, ואין רגש שיותר מחבר בין בני אדם מאשר צחוק משותף ומשוחרר מכל פוזה.
