שלום וברכה מורי ורבותי!
וביום הזה הובקעה העיר ירושלים, החומה נבקעה, החיילים נכנסו והחלו לצור על בית המקדש.
שלושת השבועות זה הזמן שערך להם להחריב את בית המקדש, להתחיל לצור עליו, להתחיל לחבוט בו, ועד הרגע הארור ביום תשעה באב שבו נחרב בית קדשנו ותפארתנו.
אנחנו מתאבלים בתשעה באב, אבל אנחנו מתאבלים גם היום, כי אנחנו מבינים שהחורבן לא התחיל שם, החורבן התחיל הרבה לפני.
כאשר החומות הבצורות שלך נהרסות כבר אז מתחיל החורבן, כאשר הבית שלך לא עומד על עקרונות שלו כבר אז תחילת החורבן, כאשר אתה אומר לעצמך: "בוא ונפספס משהו, בוא ונעבור על קו אדום שמבחינתי עד היום הוא היה יהרג ואל יעבור", שם מתחיל החורבן האישי שלך.
כי ככל שאנחנו פחות ופחות שומרים על עצמנו עם חומות, פחות ופחות מייצרים קווים אדומים, אנחנו הופכים להיות חשופים יותר לרוע, לכאב ולקללה.
ככל שנזכה להיות שמורים יותר ולעשות משמרת למשמרתו של הקדוש ברוך הוא, ליצור חומות נוספות וחדשות לבעיות שאנחנו יודעים שאנחנו עלולים ליפול בהן, כך נזכה להיות שמורים יותר, חזקים יותר ומבורכים יותר.
היום בשמונה ורבע בערב כל אחד מאיתנו שובר את הצום, פוצח בארוחת ערב, יושב עם בני המשפחה ומסביר מה היה לנו ביום הזה ועד כמה אנחנו כבני משפחה מקפידים על קווים אדומים, מקפידים על חומות ורק בזכות זה מונעים את החורבן האישי שלנו.
יזכה ה' יתברך את כולנו לראות בקרוב בביאת משיח צדקנו ובבניין בית קדשנו ותפארתנו אמן ואמן.
ברוכים תהיו!
