לקראת יום הכיפורים, מפרסם הרב הראשי לישראל הגאון רבי קלמן מאיר בר את עיקרי ההלכות והמנהגים הנוגעים לצום, לחולים, לילדים ולתפילות היום, לצד דברי חיזוק על משמעותו של היום הקדוש. בפתח מכתבו עומד הרב הראשי על משמעותו של יום הכיפורים כיום של סליחה ומחילה, ומביא את דברי חז"ל: ״לא היו ימים טובים לישראל… כיום הכיפורים״, משום ״דאית ביה סליחה ומחילה״.
בהמשך מביא הרב את דברי רבי עקיבא: ״אשריכם ישראל, לפני מי אתם מטהרין, מי מטהר אתכם? אביכם שבשמים״ (יומא פה ע״ב). לדבריו, שמחת יום הכיפורים אינה מסתכמת במחילת העוונות, אלא נובעת גם מהאפשרות לשוב ולעמוד לפני הקב"ה, כאשר הוא עצמו מטהר את ישראל.
הרב מסביר כי הקשר בין הקב"ה לישראל הוא קשר של אב ובנים, ולכן החטא אינו רק עבירה על רצונו של הקב"ה, אלא גם פגיעה בקשר והתרחקות ממנו. בהתאם לכך, התשובה ביום הכיפורים כוללת לא רק חרטה על החטא, אלא גם רצון לשוב אל אבינו שבשמים.
עוד עומד הרב על התקווה הטמונה בתשובה, וכותב כי כשם שאב מצפה לשובו של בנו גם לאחר שחטא והתרחק, כך הקב"ה, ״הרוצה בתשובה״, מצפה לתשובת בניו.
לדבריו, זהו עניינו של יום הכיפורים: האפשרות לשוב, להיטהר ולהתקבל מחדש באהבה. על כך מבאר הרב את דברי רבי עקיבא: ״אשריכם ישראל״ – הזכות של ישראל היא שביום זה אביהם שבשמים מטהר אותם ומקבל אותם באהבה ובחיבה.
בהמשך מפרט הרב הראשי את דיני האכילה והשתייה ביום הכיפורים. לדבריו, האוכל ביום הכיפורים ככותבת הגסה, או השותה כמלוא לוגמיו, חייב מן התורה. שיעור ככותבת הגסה הוא כ-30 סמ״ק, בעוד שיעור מלוא לוגמיו משתנה מאדם לאדם בהתאם לגודל גופו.
הרב מציין כי שיעור של כ-40 מ"ל נוזל הוא פחות מכשיעור אצל אדם בינוני, אך אצל אדם קטן או גדול במיוחד יש לחשב את השיעור בהתאם למבנה גופו. גם אכילה או שתייה פחות מכשיעור נחשבות לאיסור תורה של חצי שיעור.
כאשר לא חל מתחילת האכילה או השתייה הראשונה ועד סיום האכילה או השתייה האחרונה שיעור של כדי אכילת פרס, האכילות והשתיות מצטרפות זו לזו. לעניין יום הכיפורים, מציין הרב כי יש להחמיר ולחשב שיעור כדי אכילת פרס כ-9 דקות.
באשר לחולים, הרב מבהיר כי חולה שיש בו סכנה פטור מהצום. חולה שנזקק רק לשתייה אינו אוכל אלא שותה כפי הנצרך, וחולה שאמדוהו כי די לו באכילה בשיעורים אינו אוכל אכילה רגילה אלא בשיעורים.
מי שמוכרח מבחינה רפואית לאכול או לשתות ביום הכיפורים, ובהתאם להוראת רב, צריך לאכול כשאפשר פחות מכשיעור ולשתות פחות ממלוא לוגמיו בכל פעם. ההמתנה בין האכילות או השתיות היא 9 דקות, ככל שמצבו הרפואי מאפשר זאת.
אם מצבו הרפואי אינו מאפשר המתנה של 9 דקות, יש להאריך את זמן ההמתנה ככל האפשר בהתאם למצב ולהוראת רב. במידת הצורך ניתן לקצר את ההמתנה ל־4 דקות, ובמקום צורך גדול יותר ל־2 דקות.
במקרה שבו יש צורך רפואי לשתות בתדירות גבוהה יותר, ההנחיה היא לשתות את הכמות הנדרשת בכמה לגימות ולא בלגימה אחת גדולה. הרב מדגיש כי מי שקשה לו לצום וללכת לבית הכנסת אינו רשאי לאכול ולשתות כדי שיוכל להגיע לתפילה. לדבריו, מוטב שיצום וישכב במיטה, ואם ניתן להימנע משתייה על ידי הישארות בבית, עדיף להישאר בבית ולהתפלל ביחידות.
מנגד, חולה שנזקק לאכול או לשתות ביום הכיפורים אינו רשאי להחמיר על עצמו ולהימנע מכך. הרב מביא בעניין זה עדות על הרה"ק מוהר"ש מבעלזא זי"ע, שכאשר היה חולה אמר: "הריני מוכן ומזומן לקיים מצות בוראי כפי שאמרו חז"ל", ואכל בשמחה יתירה.
הרב מוסיף כי חולה סוכרת, אדם הנוטל תרופות באופן קבוע או תרופות פסיכיאטריות, וכן מעוברת, יולדת או מינקת ככל שקיים צורך בכך, צריכים להתייעץ מראש עם הרופא המטפל ולשאול רב כיצד לנהוג ביום הכיפורים.
בעניין חולה שאכל ביום הכיפורים, מפרט הרב גם את דיני הברכות. חולה הצריך לאכול אינו מקדש, לא על היין ולא על הפת, ואינו חייב בלחם משנה. הוא נוטל ידיים לסעודה כדרך הנטילה בכל ימות השנה ומברך על הנטילה, אך אם אוכל פחות מכשיעור אינו מברך על הנטילה.
בברכת המזון אומר החולה "יעלה ויבוא – זוכרנו לטובה ביום הכיפורים הזה". אם שכח ונזכר לאחר שסיים ברכת בונה ירושלים, אינו חוזר. בברכת מעין שלוש מוסיף "וזכרנו לטובה ביום הכיפורים הזה".
חולה שאכל ביום הכיפורים מחמת חולי רשאי לעלות לתורה בשחרית, אך לא במנחה. אם אכל פחות מכשיעור בכל פעם, יכול לעלות לתורה גם במנחה. הרב הראשי מפרט גם את דיני החינוך של ילדים ביום הכיפורים. קטנים מותרים באכילה ובשתייה, ואף מותר להאכילם בידיים.
לעניין תענית שעות, קטן וקטנה בריאים מגיל תשע, וכן כחושים מגיל עשר, מחנכים אותם לדחות את אכילתם בשעה או יותר, בהתאם לכוחם. מתחת לגיל תשע אין מענים אותם, ואף אם הם מבקשים להחמיר על עצמם יש למחות בידם.
מגיל אחת עשרה ועד גיל מצוות, מציין הרב כי המנהג בזמננו שלא לחנך את הקטנים להשלים את הצום, בשל החולשה שירדה לעולם, אלא אם כן מדובר בילדים בריאים וחזקים המסוגלים להתענות. בת שתים עשרה ויום אחד ובן שלוש עשרה ויום אחד חייבים להשלים את הצום.
גם בנושא הרחיצה והסיכה קיימים דינים מיוחדים. תינוקות מותרים ברחיצה ובסיכה, אך בזמננו אין להקל בכך ללא צורך, ואף לא באמצעות גוי. אם תינוק התלכלך מאוד, מותר לרחוץ אותו לצורך ניקיונו. קטן שהגיע לגיל שבו מחנכים אותו לתענית שעות יש לחנכו גם להימנע מאיסור רחיצה וסיכה.
בנוגע לנעילת נעליים, קטן אסור בנעילת נעלי עור, מאחר שאין בכך עינוי עבורו. לקראת שיאו של יום הכיפורים, מתייחס הרב הראשי גם לתפילת נעילה. לדבריו, מדובר ב"חתימת גזר הדין שנכתב בראש השנה על בני אדם לטוב או לרע", ולכן יש להזדרז ולהתחזק בתפילה זו.
גם מי שחלש בעקבות הצום, כותב הרב, צריך לאמץ את כוחו להתפלל במחשבה זכה וברורה ולקבל על עצמו קבלות אמיתיות לתשובה. לדבריו, "הבא לטהר מסייעין לו", ויש להתפלל לזכות להיחתם בספר חיים טובים.
הרב מביא את דברי רבינו מאיר שמחה הכהן מדווינסק בספר משך חכמה, שלפיהם תפילת נעילה היא שעת כושר מיוחדת לתשובה ולכפרה. משום כך הוא קורא לנצל את הזמן לתפילה, לבכי ולחרטה מעומק הלב ולבקש מהקב"ה שיקבל את התשובה ויחתום את המתפללים בספר חיים טובים.
בסיום מתייחס הרב הראשי לדין נשיאת כפיים בתפילת נעילה. בארץ ישראל נוהגים לשאת כפיים בתפילה זו, ויש להקפיד שהנשיאה תתקיים מבעוד יום. אם כבר חשכה, אין נושאים כפיים.
כאשר הזמן קצר, ניתן לומר את הפיוטים לאחר התפילה כדי להספיק לנשיאת כפיים לפני השקיעה. אם הגיע זמן בין השמשות, יש שהסתפקו אם ניתן עדיין לשאת כפיים, ובדיעבד יש לסמוך על השיטות שלפיהן עד י"ג דקות ומחצה לאחר השקיעה עדיין נחשב יום.
לכתחילה, כאשר הזמן קצר, עדיף לדלג על חלק מהפיוטים שבתוך חזרת הש"ץ כדי להספיק לנשיאת כפיים לפני השקיעה, כאשר יש שנהגו שלא למהר את התפילה לצורך נשיאת כפיים. בסיום מכתבו מאחל הרב הראשי: "בברכת גמר חתימה טובה, ובתפילה שנזכה כולנו ביום קדוש זה לסליחה, למחילה ולכפרה."
