הייתי אז בשיעור ג' בישיבה קטנה. בחור צעיר, עם חלומות גדולים, ביטחון עצמי של מי שרגיל להצליח, ומבחן אחד שהעסיק אותי יותר מכל דבר אחר בעולם: המבחן לישיבה הגדולה.
הלכתי למרן, ביקשתי ברכה שאצליח במבחן, קיבלתי את ברכתו ויצאתי לדרך. אלא שאז הגיעה התוצאה, ונכשלתי. לא רק שנכשלתי, אלא שזה קרה דווקא למרות שהייתי מהטובים ביותר במבחן, אבל מה לעשות, זיכני הקב"ה בכוח השפעה שגם רואיי מזהים ויש מי שחשש מכך.
לא הבנתי איך זה קרה. לא הייתי רגיל להיכשל, ובגיל הזה, כשכל עולמך סובב סביב הישיבה שאליה תתקבל, כישלון כזה מרגיש כמו סוף העולם ודווקא הסיבה שלהם, שברה אותי עוד יותר. במקום לעודד מנהיגות, מנסים להשפיל ולדחות?!
היום, במבט לאחור, אפשר לחייך על התמימות של אותו בחור צעיר, אבל אז לקחתי את זה ברצינות גמורה. חזרתי אל מרן. "הרב בירך וזה לא עבד", אמרתי לו בפשטות של בחור ישיבה צעיר. "עכשיו יש לי עוד מבחן ואני רוצה שהרב יבטיח לי".
הוא חייך אליי. לא נזף, לא גער. הוא פשוט חייך, עודד אותי ובירך אותי שוב. נישקתי את ידו ופניתי לצאת. כבר עמדתי בפתח, בדרך החוצה, כשהוא קרא לי שוב. "שב לידי".
התיישבתי. הוא הניח את ידו על ברכי והחל לדבר איתי. לא על המבחן, לא על הציונים, לא על השאלה לאיזו ישיבה אתקבל. הוא דיבר איתי על גדלות בתורה. "לא סתם נהיים גדולים בתורה. אתה יודע איך יוצאים ככה? תלמד כל יום הלכה. תלמד 'בן איש חי', תלמד 'כף החיים', תלמד ספרים אחרים. יש גם ספרים שלנו". הוא נתן לי עוד צ'אפכה, ויצאתי.
אבל האמת היא שמעולם לא באמת השתחררתי מאותה שיחה. חלפו מאז שנים, ובכל פעם שאני נזכר באותו רגע, אני חוזר לשם. לא אל החדר שבו ישב מרן, לא אל היד שהונחה על הברך שלי, אפילו לא אל העצה ללמוד הלכה בכל יום. אני חוזר בעיקר אל התחושה. החום. האהבה. החמימות. התחושה שיש מולך אדם שהוא לא רק גדול הדור, לא רק פוסק הדור, לא רק מנהיג של מאות אלפי יהודים. יש מולך אבא.
אבא שיושב עם בחור ישיבה צעיר, עם חלומות של ילד בסך הכול, ומבין שכל העולם שלו כרגע מתנקז למבחן אחד. ואבא כזה, למרות כל מה שמונח על כתפיו, למרות אלפי האנשים שמבקשים את ברכתו, למרות גדלותו העצומה, עוצר את הבחור שכבר עומד בדלת וקורא לו לשבת לידו. לא כדי לצאת ידי חובה. לא כדי לסמן וי על עוד ברכה. אלא כדי לתת לו משהו שילך איתו כל החיים.
אני חושב על הרגע הזה לא מעט. כמה גדלות הייתה באותו אדם, שידע להיות הגדול מכולם, ובאותה נשימה לגרום לבחור צעיר להרגיש שהוא האדם החשוב ביותר בחדר.
כשהבת הבכורה שלי נולדה, רציתי ללכת איתה למרן, לקבל את ברכתו. רציתי להביא אליו את הילדה שלי, להכניס אותה תחת כנפי הברכה של אותו אדם שהיה עבורי הרבה מעבר למנהיג רוחני לרבבות רבבות יהודים. אבל מרן זצ"ל כבר היה חלש. לא רציתי להטריח אותו. אמרתי לעצמי שאפשר יהיה לעשות את זה בהמשך, כשירגיש טוב יותר, כשהמצב יאפשר, כשיהיה זמן מתאים. על הסתלקותו? לא יכולתי לחשוב אפילו. הרי כשזה יקרה, העולם ייחרב באותו הרגע. זכות הקיום שלו תחדל.
אבל לא ידעתי כמה מעט זמן נשאר. אם רק הייתי יודע שפחות משנה לאחר מכן מרן יסתלק מאיתנו, לא הייתי מוותר. הייתי מוצא את הדרך, מתאמץ עוד קצת, מבקש עוד ברכה אחת. לא הייתי נותן לחשש להטריח אותו לעמוד ביני לבין עוד רגע אחד במחיצתו. אבל בחיים לא תמיד מבינים בזמן אמת שאלה הרגעים האחרונים. לפעמים אתה משוכנע שעוד תהיה הזדמנות, שעוד תוכל להגיע, שעוד תוכל להיכנס, לנשק את היד ולשמוע מילה טובה. ואז מגיע היום שבו אתה מבין שההזדמנות הזאת כבר לא תחזור. הבת שלי גדלה. השנים חלפו. אבל החרטה הזאת נשארה איתי. לא מפני שחסרה לי ברכה, אלא מפני שחסרה לי עוד פגישה אחת. עוד רגע אחד עם מרן.
ביום שבו מרן נפטר, הייתי בכולל. כשנודע שהמצב קריטי, סגרנו את הספרים והתחלנו לבכות ולקרוע את השמים בתפילה. אני זוכר את הבכי הזה. לא בכי מנומס, לא תפילות כמצוות אנשים מלומדה, אלא בכי מכל הלב. בכי של מי שמרגיש שמשהו עצום עומד להילקח ממנו, ושאין לו שום דרך לעצור את זה.
גם עכשיו, שלוש עשרה שנים אחרי, כשאני כותב את השורות האלה, העיניים מתמלאות דמעות. התחננתי, כמו מאות האלפים שהתפללו באותן שעות, שרוח קדשינו לא תילקח מאיתנו. ביקשנו עוד יום, עוד שעה, עוד נס. ניסינו בכל הכוח להאמין שהכול עוד יכול להשתנות.
אחרי שעות ארוכות של תפילה הרגשתי מותש פיזית. לא רק עייף. הייתה תחושה מוחשית של מאבק, כאילו אפשר ממש להרגיש את המלחמה שבין האראלים למצוקים. ידענו שמדובר ברגעים גורליים, והלב סירב להשלים עם האפשרות שנישאר בלעדיו.
ואז הודיעו שיש הטבה. ניצלנו את רגעי ההפוגה ונכנסנו לתפילת מנחה. דווקא באותם רגעים, כשרבים מאיתנו עמדו בתפילה, הרגשתי כאילו האראלים ניצלו את הרגע שבו אנחנו עומדים לפני בורא עולם ואיננו יכולים להמשיך לבקש על מרן. כשיצאנו מהתפילה, התקבלה הידיעה הקשה: מרן איננו. ומאותו יום, ועד היום, אנחנו יתומים ממש.
אבל זהו לא רק הפסד כללי, אלא גם אישי. יש אנשים שגדולתם ניכרת בעיקר כשהם עומדים על במה, מוקפים באלפי אנשים, וכל העולם מבקש לשמוע את מוצא פיהם. אצל מרן, הגדלות הייתה ניכרת דווקא גם ברגעים הקטנים. בשיחה עם בחור צעיר. בחיוך. ביד שמונחת על הברך. בקריאה אחת לעבר הדלת: "שב לידי".
כי מרן לא היה רק הרב של כולם. הוא ידע להיות גם הרב של כל אחד. הוא היה עבורי כמו סבא חביב. דמות שאפשר לגשת אליה, לבקש ממנה ברכה, לקבל ממנה מילה טובה, ולהרגיש שאתה לא עוד אחד מתוך המוני האנשים שמבקשים את קרבתו. לא אחת היה אומר מרן זצ"ל על מו"ר אבי שיבדלחט"א: "הוא כמו הבן שלי" וכשאני חושב על זה, אני מבין שאם אבי הוא הבן שלו, מבחינתי אני הנכד.
וכמו נכד שמתגעגע לסבא שלו, אני מתגעגע לא רק לגדול הדור, לא רק לפוסק שהכרעותיו האירו את דרכם של רבים, אלא לאדם עצמו. לחיוך, לחום, לאהבה. לאותו רגע שבו הוא עצר אותי ליד הדלת, כאילו אומר לי: אל תלך עדיין, יש לי עוד משהו לתת לך.
אולי זאת הסיבה ששלוש עשרה שנים אחרי, אני עדיין חוזר שוב ושוב לאותה שיחה. כי ברכה אפשר לשכוח, עצה אפשר להניח בצד, ואפילו מבחן לישיבה גדולה, שנראה אז כמו הדבר החשוב ביותר בעולם, הופך עם השנים לזיכרון רחוק. אבל את התחושה שמישהו רואה אותך, אוהב אותך ומקדיש לך את הלב שלו, אי אפשר לשכוח.
אני עדיין זוכר. את החיוך, את היד על הברך, את העצה ללמוד הלכה, את הצ'אפכה, ואת החום שהרגשתי כשיצאתי מהחדר. ואני עדיין מצטער שלא זכיתי להביא אליו את הבת שלי, לקבל ממנו עוד ברכה אחת, ולתת לה להכיר מקרוב את הסבא של עולם התורה.
שלוש עשרה שנים עברו, אבל הגעגוע לא עבר. כי יש הסתלקויות שהזמן אינו מרפא, יש חסרונות שאי אפשר למלא, ויש דמויות שגם אחרי שנים ארוכות, כשמזכירים את שמן, הלב חוזר להיות פצוע מגעגוע שבימים אלו ניכר יותר מכל.
מרן שלי, אנחנו עדיין יתומים. ומתגעגעים.
