הספרייה הלאומית תקפיא את פעילותה ותשלח לחל"ת שלוש מאות עובדים, אך למעט כמה תגובות מתוך עולם הספרות והתרבות – נדמה שהרוב המוחלט של הישראלים עבר בקלות לסדר היום. למעשה, נדמה שרוב הישראלים כלל לא שמעו על סגירתה של הספרייה הלאומית, פותח יובל פלוטקין את מאמר הדעה באתר 'ווינט'
הספרייה הלאומית נתפסת כמוסד ארכאי, שתקוע בעבר – ובמידה רבה היא כזו. מכאן כוחה וחשיבותה. באינספור מוסדות חינוך, תנועות נוער ומוסדות ממשלתיים מתנוססת לתפארת האמירה, שכבר הפכה קלישאה: "עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל". לעתים קלישאות נעשות כאלה דווקא משום שכולנו מבינים שהן נכונות. זהו בדיוק תפקידה של הספרייה הלאומית: לשמור את אוצרותיה הטקסטואליים החשובים והנדירים של התרבות היהודית, תולדות ישראל והציונות. כי העבר מזמן חלף לו, אך הווה והעתיד של חיינו תלויים במידה רבה בעולמנו הרוחני והמחשבתי.
שוו בנפשכם שהיו מודיעים שהחל מאמצע אוגוסט תיסגר ישיבת מיר, לדוגמה, עד להודעה חדשה. כיצד היו מגיבים החרדים? האם הם היו פשוט נאלמים? לא ולא. הם היו יוצאים לרחובות. זכורה לכולנו אמירתו של המנהיג הרוחני של היהדות החרדית הרב חיים קנייבסקי ש"סגירת עולם התורה מסוכן בהרבה מנגיף הקורונה"
אין כאן משום התנגחות בחרדים. נכתב במאמר, אלא להיפך. ניתן אף להעריך את האופן שבו הם נאבקים על הנוכחות של הרוח והטקסט בחייהם. כמובן, בעולם החילוני הטקסט והמסורת אינם יכולים לקבל אחיזה עד כדי כך גדולה בחיי היומיום – אך מדוע לוותר מראש ובאופן כה גורף? חילונים רבים נוהגים להתגאות בכינוי "עם הספר" – ובאותה נשימה, להלין על כך ש"כבר איננו כאלה". אך הכינוי "עם הספר" מתייחס, מבחינה היסטורית, בראש ובראשונה לספרי הקודש היהודיים, ובינתיים, בעיקר ההחרדים מוכיחים כי הם ראויים לכינוי הזה, שנה אחר שנה, עשור אחרי עשור, בהתמדה.
סגירת הספרייה הלאומית צריכה להטריד לא רק את אנשי הספר, האקדמאים, זה צעד שצריך להדיר שינה מעיניו של כל ישראלי באשר הוא. בכל פעם שהציבור החילוני בישראל שותק על מהלך כזה – נשחקת בעוד סנטימטר הפריבילגיה שלו להיעלב כשמדברים על "העגלה הריקה" (משל שהמשיל החזון איש על החברה החילונית). העגלה אינה מתמלאת מעצמה – יש להעמיס עליה כל טוב.
המאמר ממשיך וקורא לאזרחי ישראל לדרוש את החזרתה לפעילות של 'הספריה הלאומית' ולנו נותר להודות ולהלל על כך שגם בזמנים הקשים קול התורה אינו מפסיק אף לא לרגע.
