שלום וברכה מורי ורבותי!
בשבוע שעבר זכיתי למסור שיעור קבוע באהבה לחבר'ה מתקרבים ומתחזקים.
ואחד מהם אמר לי: "אני יודע שהחבר'ה של ש"ס, אלו הספרדים, לא היו בהלוויות ההמוניות הללו, הם אנשים הגונים יותר, הם יותר שומרים על הכללים".
שימו לב טוב מורי ורבותי!
אין לאף אחד מאיתנו את האישור ואת הזכות, או ליתר דיוק, את החובה כלפי אחרים לדון על פי האמונה שלו.
מה הכעס והזעם של הציבור החרדי כלפי שופטי בית משפט העליון?
הם לא אומרים להם: "אתם סתם מעוותים את הדין", הם לא אומרים להם: "אתם שונאים אותנו".
הם אומרים להם: "אתם פוסקים על פי האמונה שלכם בדברים שנוגדים לאמונה שלנו".
אם אתה שומע אדם שהפר סגר בכדי להשתתף בהלוויה של אמא שלו, בוודאי שהיית מבין אותו, היית אומר שאי אפשר לדון אדם בשעת צרה.
למה כאשר אדם מלווה את הרב שלו, שמבחינתו הוא יותר מאבא שלו ומאמא שלו כאחד, אתה לא מבין את זה?
כי ברמות האמונה שלך זה לא קיים?
תתייחס ברמות האמונה שלך לרמות האמונה של אנשים אחרים, ותבין עד כמה להם חשובה אותה הלוויה יותר מהלוויה של אדם רגיל שמשתתף כאשר אמו נפטרת מן העולם.
אם אחד משני זקני ראשי הישיבות שנפטרו בשבוע שעבר היה מרן הרב עובדיה יוסף, לא היה אף אחד מאחינו הספרדים ונציגי ש"ס נשאר בבית.
גם הגדולים שבינינו היו מאבדים את העשתונות, וכולנו היינו שם.
בגלל שהפעם זה לא אחד שאנחנו רואים אותו כמו אבא ואמא שלנו, בגלל שזה אחד שלא הכרנו מספיק ולא נחשפנו מספיק לגדלות שלו, מתייחס לאחרים כאל מפרי חוק יותר מאיתנו? ברור שלא!
את רמות האמונה שלנו נשווה לרמות האמונה של אחרים.
"אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו" (אבות פ"ב מ"ד).
תסתכל בנקודת המבט שלו, ורק לאחר מכן תדון אותו.
וכאן מגיע 'כה לחי' למשטרת ישראל ולכל העוקפים מסביב שזכו והשכילו להעלים עין ולהבין שאדם גדול שנפטר בציבור החרדי הוא לא פחות אלא הרבה יותר מאמא של אדם שמפר סגר למען כבודה האחרון.
בהצלחה רבה לכולנו באחד ממבחני החיים הקשים ביותר,
וברוכים תהיו!
