אהרון בן הרוש שהוביל ארבעה פצועים מאסון מירון, באמבולנס שבו הוא נהג, מתאר בראיון ל'המחדש' אירוע מקומם ביותר, במהלכו אנשי משטרה סגרו בפניו את הצירים המובילים לבתי החולים, איימו עליו באי ציוט לשוטר, תוך כדי שהוא מסביר לשוטרים כי בנוסף לשלושה פצועים, יש לו פצוע קשה שמדמם וכל דקה היא קריטית, אך לא נענה.
וכך מתאר בן הרוש את השתלשלות הדברים:
"קצת אחרי חצות הוכרז אר"ן, מוקד איחוד הצלה מבקש שאגש עם אמבולנס לזירת האירוע.
בלי לחשוב פעמים אני מדליק אורות ומעלה את צוות חובשים ונוסע לכיוון.
כאן מתחיל הסיוט הגדול!!
שומע בקשר אמבולנסים של איחוד הצלה- "מוקד אני בהחייאה" מייד אחרכך דיווח נוסף- עוד החייאה "מוקד 7 החייאות", "מוקד מעל 12 החייאות ו6 X (מתים)ועשרות פצועים בגילאים שונים.
שחור בעניים אין לי ריכוז בנהיגה.
ממשיך לסוע וברקע דיווחים מלאי רעד של כוננים שמתחננים לעזרה ועוד ועוד פצועים.
הלב שלי פועם בחוזקה, דופק בשמיים- ועכשיו… מתחיל המלחמה.
לא- עוד לא מלחמה על חיים של פצועים.
קודם- צריך להלחם בשביל להגיע בכלל להר.
בתור קצין משמרת בחפ"ק של איחוד הצלה תרגלתי היטב ואני יודע את כל הדרכי מילוט ופינוי שיועדו למקרים קשים חלילה.
אבל מה שבפועל קרה עדיין קשה לי לעכל.
ציר ראשון אני ביחד עם עוד אמבולנסים, ואמבולנסים של טיפולי נמרץ ונתקלים במחסום משטרתי.
שוטרים מכווינים אותנו ימינה, מאה מטר אחר כך שוטרים עוצרים אותנו ומכוונים שמאלה, מחסום למחסום, מעל עשרה מחסומים, כאוס, כל מחסום משטרתי מחזיר אותך לאחור במעגלים ואף שוטר לא יודע באמת את הדרך.
אני מסביר לשוטרים שאני מכיר את הציר מילוט ושיתנו לי לעבור , חבל על הזמן, והם מסרבים ומוליכים אותנו – כעשרה אמבולנסים- במעגלים.
בנתיים בקשר כוננים משוועים לעזרה!
מתחננים שיגיעו לאסוף פצועים אבל הדרכים חסומות ואין גישה לאמבולנסים!מכל הארגונים!
כעבור מספר דק משמעותיות הגענו לקרבת מקום ופשוט פרקנו רגלית ורצנו למקום האירוע.
לקחתי איתי כמות פצועים למלא את האמבולנס, חבל על הזמן!
מי שאפשר להציל ויש כיסא בשבילו עולה.
על המיטה פצוע קשה בכיסא פראמדיק פצוע בינוני ועוד פצוע קל וחובשים והתחלתי לפלס דרך הכי מהירה לבית חולים זיו כשבראש שאני מתפלל לבורא שלא יתן לעוד אנשים למות, לא אצלי.
החובשים במכשיר הקשר אני ממשיך לשמוע אמבולנסים נוספים מעדכנים על הפצועים שלהם. "54 אני מפנה כבן 17 תוך כדי החייאה".
ועוד אמבולנס "מוקד אצלי שתיים בנוני" לא אמשיך לפרט את פריסת הדיווחים המזעזעים כיוון שפשוט לא רציתי לשמוע יותר וכך אני בטוח שגם אתם.
בשביל להגיע לבית חולים זיו צריך ליסוע שמאלה(ביציאה מישוב מירון), עומד שם שוטר וחוסם את הכביש!! חוסם!!
עכשיו גם חסמו את הדרך לבית החולים!!
אני בתחנונים מבקש מהשוטר שיתן לי ליסוע.
אם אסע בדרך שמאל אגיע בתוך 20 דק לבית החולים ואם בימין העיקוף כלכך גדול שהנסיעה תיקח לי 40 / 50 דק ויותר.
אבל אף אחד לא היה מוכן להקשיב ולמרות שידעתי שדרך שמאל זה הציר פינוי של האמבולנסים לא הצלחתי לשכנע את השוטר לעזור לי ולהזיז את החסימה כדיי שאוכל לעבור.
כל העת הוא טען שמדובר בהוראות מלמעלה והוסיף גם באיום שיתן לי דוח על אי ציות לשוטר.
כך המשכתי אני ואמבולנסים נוספים ליסוע בדרך הארוכה, תלולה ומסובכת עם פצועים במצבים נוראים דקות ארוכות יותר מידיי לבית החולים.
בבית החולים היה שקט, שקט של הלב שלי ששמח שהצלחתי להגיע עם פצועים חיים לבית החולים.
עוד לא הספקתי להכניס את המיטה בחזרה לאמבולנס והמוקד שלי עולה מולי ומבקש שנחזור להר לפנות עוד פצועים.
150(!!) פצועים, היה נראה שהלילה לא הולך להגמר לעולם.
כשהגעתי לכניסה למירון אני נתקל ב17 אמבולנסים מכל הארגונים עומדים בצד הדרך.
תמיהה גדולה עלתה לי בלב. עכשיו זה זמן לנוח?? אני בא לעלות קדימה להמשיך בנסיעה ובמחסום המשטרתי הבנתי למה כולם עומדים שם בחוסר מעש.
שוטרי מתנא קיבלו הנחיה מלמעלה לסגור את הציר.
לסגור את הציר!!
גם לא לאפשר לאמבולנסים להגיע!!
17 אמבולנסים שזה עתה חזרו מפינוי פצועים והגל ממשיך לבקש עזרה ואנחנו מחכים במשך שעתיים ורבע שיאשרו לנו לחזור להר.
אמבולנסים!!!
כאוס טוטאלי.
בנתיים ניידות משטרה עוקפות אותנו ואנחנו רק יכולים להתפלל שאף אחד לא ימות בזמן שמחכה לפינוי.
אני כותב והלב שלי שותת דם.
כמה פצועים התעכבו בפינוי בגלל אוזלת היד הזאת??
אני לא מפנה אצבע מאשימה על אף גורם אבל מדינת ישראל צריכה לחקור באופן מעמיק את האירוע הקשה הזה ולא לתת לו להיקבר ביחד עם המתים.
לבנתיים אנחנו צריכים לקום מהאבל הנורא ולרוץ לאירוע הבא". אמר.
