שלום וברכה מורי ורבותי!
ערב פסח מתקרב, ובעבר שוחחנו על כך שהתקבלה פניה בחיזוק היומי ללמד את כל נשות ישראל שאבק אינו חמץ ושהבעל והילדים אינם קרבן פסח…
שימו לב טוב מורי ורבותי!
אנו כבר מיישבים את ההדורים, נכנסים לזה מספר פעמים, וזה בסדר. הבעלים מבינים את הנשים, הנשים מבינות את הילדים, והילדים, הנשים והבעלים יחד מבינים אלו את אלו.
אבל רק רגע!
מה גורם לאשה להפוך את בעלה לקרבן פסח?
מה גורם לנו בעצם, לא רק בערב פסח, אלא במהלך כל החיים כולם, לחפש אשמים?
למה אנו כל כך אוהבים את זה? מדוע זה כל כך מוצא חן בעינינו, וממלא את ליבנו בשמחה ובהתלהבות כאשר מצאנו את המישהו, שהוא זה שאשם בבעיה שנקרתה בפנינו?
ישנו פסוק במשלי (יט, ז) "כָּל אֲחֵי רָשׁ שְׂנֵאֻהוּ", כל האחים של העני שונאים אותו.
למה אתם שונאים אותו? הוא עני, לא שפר עליו מזלו. נגזר עליו, או שלא, להיות עני, בפועל אלו הם חייו, מדוע אתם שונאים אותו?
מה התשובה?
כל אדם, כאשר עובר ליד אחיו העני, חש בתחושות קשות של נקיפות מצפון. הוא אומר: "אילו הייתי עושה משהו בילדותו, אולי הייתי יכול להוציא אותו מהמצב הזה. אם הייתי רואה בתחילת ההידרדרות שלו את המצב, אולי הייתי יכול לזמן לו חיים אחרים וגם עכשיו אני לא עושה כמיטב יכולתי".
כאשר אתה חש במישהו שעומד מולך, את הבעיה ואת הפאשלה האישית שלך, אתה מיד מחפש אשמים. והאשמים הראשונים הם אלו שנקרים בדרכך. אתה מעדיף לומר שהוא אשם במצב שלו, ובלבד שמצפונך יהיה כביכול, לכאורה, נקי.
באותה מידה, כאשר נמצאת האשה מול בית לא מסודר ולא מאורגן, כאשר זה אך ורק באשמתה, כי היא לא עשתה את זה בצורה מסודרת ולא בצורה ראויה. מיד היא מחפשת את הבעל הבעייתי, בדיוק כפי שהבעל, על הבעיות שלו, אוהב בדרך כלל להאשים את רעייתו…
אתם מכירים את הפתגם הידוע הזה "אתה מרגיז אותי, כפי שרק רעייתי מצליחה להרגיז אותי"?
מדוע רק היא זו שמצליחה להרגיז אותך?
משום שהיא זאת שנמצאת הכי קרובה לבעיות ולפאשלות שאתה בכבודך ובעצמך עושה!
כל אחד מאתנו מנקה את עצמו, וגם אם הצליח, חס ושלום, להגיע לפאשלה כל שהיא, יודע לומר: "חטאתי, עויתי, פשעתי", ולא לחפש אשמים אחרים.
וכך נזכה ביחד, בקרב בני משפחתנו, ובקרב כל ישראל, לאהבה ואחווה שלום ורעות.
ברוכים תהיו!
