י"ז בתמוז, היום בו הובקעה העיר ירושלים.
וזה לא היה הצעד האחרון לפני חורבן בית המקדש.
לירושלים היתה חומה גדולה ויפה, חומה שירושלים היתה גאה בה, אומות העולם היו מקנאים בירושלים, בעיקר בגלל חומתה ויופייה הנדיר של החומה, עד כדי כך שהיו אומרים שבנות ישראל מכערות ביופיין את החומה.
כלומר, החומה היתה כל כך יפה, עד שלא היה משהו יפה יותר, עד שהיו רואים את בנות ישראל, והיו רואים עד כמה נאות הן, ועל זה היו אומרים: "החומה מכוערת למול פניהן הנדירות של בנות ישראל".
וכל זה אבד ונחרב ביום הזה.
אנו יודעים להתאבל גם בתשעה באב על חורבן בית המקדש, אבל גם ביום הזה.
ואחת מהסיבות, היא על חורבן החומה.
כלומר, היתה לנו חומה בצורה והיא הובקעה ביום הזה.
למה אנו מתאבלים?
קודם כל אנו רוצים להראות לקדוש ברוך הוא שבדיוק כפי שהחורבן היה בשלבים, כך גם אנו יודעים להתאבל בשלבים, ולהכיל כל שלב בפני עצמו, עד כמה הוא איום ונורא, ועד כמה הוא מקרב אותנו ליום המר והנמהר – יום חורבן בית המקדש.
אבל יש כאן גם משהו נוסף.
כאשר חומה נופלת, בעצם ההגנה מסתתרת, ההגנה מסתלקת מאתנו.
זה נכון לגבי בית המקדש, וזה נכון לגבי כל אחד מאתנו.
לכל אדם יש קווים אדומים. כאשר הקו האדום נפרץ, בעצם משהו באישיות שלך מוביל לחורבן.
חכמי ישראל תמיד תיקנו גדרות מסביב לדיני התורה הקדושה .
אל תזלזל באותן גדרות, כי הגדר זה הדבר האחרון לפני החורבן.
מי שזוכה לשמור על הגדרות שלו, מי שזוכה לשמור על הגדרות הרוחניות, מי שיודע לומר גם לבנו הקטן: "מה שאסור אסור, וכולנו יחד עומדים בו", הוא אותו אחד שיודע להציל את עצמו, ואת בני משפחתו מהחורבן.
אבל מי שלא שומר על הגדרות, מוביל את עצמו, חס ושלום וחס וחלילה, אל עבר פי פחת, אל עבר חורבנו האישי.
יהי רצון שנזכה ללמוד מהיום הזה, להפנים ולזכות שלא ישמע עוד שוד ושבר בגבולנו, ונזכה בקרוב לבנין בית קדשנו ותפארתנו, במהירה בימינו, אמן.
ברוכים תהיו!
