שלום וברכה מורי ורבותי!
מה "טוב" בלהתאבל על חורבן בית המקדש?
מדוע אנו צריכים להחמיר על עצמנו לא לשמוע שירים, לא להתחתן, להתקרב יותר למועד ולא לאכול בשר, להגיע אפילו לימים שבהם אנו ממש יושבים על הארץ, קוראים קינות, לא אוכלים, לא שותים ולא נועלים נעלי עור?
מה בעצם רוצה מאתנו ה' יתברך?
מה רצו מאתנו חכמי ישראל שגזרו את כל הגזרות "המוזרות" הללו לכאורה, חלילה?
התשובה היא חד משמעית!
אם לא תתאבל – לא תקח ברצינות את הנושא!
כלומר, יכלנו לומר: "כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו" (ירושלמי יומא ה' ע”א), ממילא המעשים שלך, הם אלו שגורמים לכך שבית המקדש ברגעים אלו יחרב שוב ושוב ושוב, ולכן הוא לא נבנה.
אז אם כך, בוא ונצא יחד לדרך חדשה, בוא ונחזור בתשובה, בוא נתחיל את הסליחות ואת חודש אלול מעכשיו, בוא נתחיל את עשרת ימי תשובה מהימים הקרובים…
אבל אומר לך הקדוש ברוך הוא: "יקירי! בטרם אתה יושב על הרצפה ומתאבל, בעצם אתה מראה לי שלא הבנת עד כמה האסון גדול.
אם לא הבנת עד כמה האסון גדול, אתה לא באמת יכול לפתוח דף חדש.
כדי לפתוח דף חדש, צריך קודם כל להסתכל לשכול בעיניים, להסתכל באבל, להבין מה חסר לנו, ורק אז להבין עד כמה יש צורך בלפתוח דף חדש".
אם אתה מרגיש שלא חסר לך כלום, כבר כאן נמצא האסון הגדול. אם קרבת ה' כל כך רחוקה ממך, עד כדי שאתה לא מרגיש בחסרונו של בית המקדש, זה אומר בעצם לכולנו שהאבל אמור להיות כפול – גם אבל על חורבן בית המקדש, אבל קודם כל אבל על נפשנו, אבל על כך שאנו רחוקים כל כך, עד שאיננו מרגישים את החסרון.
אבל על כך שכבני מלך שזרוקים ברחובות, אנו כבר לא מתגעגעים לארמון המלך שבו גדלנו.
זהו האבל האמתי.
רק לאחר שמבינים זאת, ניתן להתכונן נכון לחודשי אלול ותשרי, לחזור בתשובה שלמה ולפתוח בדף חדש.
כי רק לאחר שהבנת מה חסר, אפשר לסמוך עליך שתבין מה יכול למלאות את אותו חוסר.
בהצלחה רבה לכולנו,
וברוכים תהיו!
