פרשת ויגש מעמידה אותנו מול רגע השיא של המפגש בין יהודה ליוסף, כאשר יהודה ניגש אל השליט במטרה להציל את בנימין אחיו הצעיר. יהודה, שקיבל על עצמו ערבות להשיב את הנער לאביו, מכין את עצמו לכל האפשרויות: הוא ניגש לתפילה, מביא דורון ומכין את עצמו למלחמה. בדבריו אל יוסף, בעודו סבור כי הוא עומד מול שליט מצרי נכרי, הוא שוטח את טענת הערבות ומסיים במילים המהדהדות עד היום: כי איך אעלה אל אבי והנער איננו איתי. יוסף, בתפקידו כשליט מצרים, מייצג בעולם הרוחני את ערוות הארץ ואת כוחו של היצר הרע המבקש לפתות את האדם. כאשר היצר אומר ליהודה להשאיר את הנער במצרים ולעלות לשלום אל אביו, יהודה יוצא מגדרו ומסרב בכל תוקף, שכן אחריותו על הנער היא מוחלטת.
רבותינו בעלי הרמז ובעלי המוסר למדו מכאן יסוד עצום לחייו של כל יהודי, הנקרא על שמו של יהודה. עלינו להתבונן בעולם היצרי המקיף אותנו, עולם של פיתויים ובלבולים הגורם לאדם לפעמים לשכוח את ילדיו הצעירים. לעיתים הילדים נעלמים לנו מתחת לרדאר, כאשר הם נרשמים לבתי ספר ולמקומות שאינם ראויים לחנך לתורת ישראל. אלו מקומות שלא ניתן להוציא מהם את המיטב הרוחני האפשרי, אותו מטען שיהודי מוכרח למסור לבניו אחריו כחלק מתכליתו בעולם. כל יהודי חייב לשאול את עצמו בחרדה: כי איך אעלה אל אבי שבשמיים והנער איננו איתי?
אנו מוצאים לפעמים מצבים בהם ההורים מקפידים על קלה כבחמורה, האב הולך לבית הכנסת ומניח תפילין, והאם שומרת טהרה, מברכת ומדקדקת בכשרות, אך עליהם לשאול: היכן הם ילדיי? כאשר הילדים לומדים במוסדות חינוך שאינם מובילים אותם למקום אליו ההורים באמת שואפים, נוצר פער רוחני כואב. לאחר שנים רבות עלולים ההורים למצוא את עצמם במקום אחד, בעוד הילדים נמצאים במקום אחר לגמרי מבחינה רוחנית. כל אדם חייב לשנן לעצמו כיצד יתייצב באחרית הימים, לאחר מאה ועשרים שנה, לפני אביו שבשמיים, אם הנער לא יהיה איתו בדרך התורה.
יהודה ידע לומר את הדברים הללו במסירות נפש, וכל יהודי מחויב לשנן זאת. גידול הילדים בתלמודי תורה ובמוסדות חינוך תורניים, אצל מחנכים יראי השם, הוא הערובה האמיתית לכך שהילדים יישארו יראי שמיים, יעסקו בתורה ובמצוות וימשיכו את שושלת ישראל היקרה שניתנה לנו בהר סיני. על כל אחד להתחזק, להיות גיבור המתגבר על יצריו ועל הבלבולים האופפים אותו, להתייעץ עם רב ולהבטיח שילדיו יזכו לחינוך הנכון והאמיתי. היו ברוכים, שבת שלום ומבורך.
