בימים האחרונים התפרסם סרטון שבו איש הנדל"ן אלי פרוש סיפר על מפגש עם הורים ששיתפו אותו בסיפור שממחיש את אחת התופעות הקשות בחברה החרדית: מחירי הדירות שעלו לגבהים בלתי נתפסים, והמחיר שההורים נדרשים לשלם כדי להעמיד לילדיהם קורת גג.
ההורים סיפרו כי כדי לממן את רכישת הדירה לילד, הם נאלצו לקחת משכנתא בסכומים עצומים ואף למשכן את הבית שלהם. פורש זעק בעקבות הדברים ושאל שאלה פשוטה וקשה: מי הם הילדים שמרגישים שיש להם זכות לדרוש מהוריהם סכומים כאלה?
קשה שלא להבין את הזעקה. אבל נדמה לי שהשאלה הזאת צריכה להיות רחבה הרבה יותר. כי אולי הבעיה לא מתחילה ביום שבו הבחור עומד לפני חתונה ומבקש סכום גדול לדירה. יכול להיות שעד שהדרישה הזאת מגיעה, עברו כבר שנים שבהן ההורים עצמם, בלי לשים לב, לימדו אותו שכך בדיוק נראים החיים.
יש משל על אדם שהכניס לביתו עגל קטן. בהתחלה הוא נתן לו מעט מקום. העגל גדל, אבל האדם התרגל אליו ולא שם לב. בכל פעם הוא הזיז עוד קצת רהיט, ויתר על עוד פינה בבית, עד שיום אחד גילה שהעגל תופס כמעט את כל החדר. "מי הכניס אותו לכאן?" שאל בכעס. והתשובה הייתה פשוטה: אתה.
לפעמים גם הדרישות הכלכליות של הילדים נכנסות הביתה בדיוק כך. לא ביום אחד ולא בדרישה אחת גדולה. זה מתחיל בקטן. הילד עדיין בחור ישיבה, הוא עוד לא יודע מהי משכנתא ומה משמעותה של התחייבות לעשרים שנה, אבל הוא כבר יודע איזה כובע הוא רוצה, איזו חליפה הוא רוצה ואיזה בגד "לא מתאים לו" ללבוש.
חולצה במאתיים שקל? ברור. כובע באלף שקל? למה לא. בגד חדש למרות שהישן עדיין נראה מצוין? הרי "כולם לובשים". וההורה משלם. לפעמים הוא משלם כי הוא יכול. לפעמים כי הוא לא יכול להגיד לא. ולפעמים כי הוא פשוט מפחד. מה יגידו? מה יחשבו? האם הילד שלי יהיה שונה מכולם?
האם יסתכלו עליו אחרת? וכך, בלי כוונה רעה, נבנה בבית הרגל. הילד לומד שלא צריך להסתפק במה שטוב. תמיד אפשר לקבל את מה שטוב יותר. ואם אפשר את הטוב יותר, למה להסתפק בטוב מספיק?
האמת צריכה להיאמר בצורה המפורשת והכואבת ביותר, ללא כחל וסרק: מי שלא מסוגל או לא מוכן לשאת בעלויות המטורפות הללו – החל מהמותגים והדרישות מגיל קטן, דרך הביגוד היקר ועד למימון הדירה בשידוכים – שפשוט לא יביא ילדים לעולם, או שימסור אותם לאימוץ. זה נשמע קיצוני? נכון. אבל קיצוני לא פחות ללדת ילדים, להרגיל אותם לחיי מותרות וראוותנות, ואז לבכות ברגע האמת כשהם מגיעים לשידוכים ודורשים את מה שהרגלתם אותם לקבל."
כי בגיל השידוכים. פתאום כולם נבהלים מהדרישות. איך הילד מבקש סכום כזה? איך הוא מצפה שההורים יעמדו בזה? אבל אולי צריך לשאול גם שאלה אחרת: מי לימד אותו במשך השנים שהרף הזה הוא הרף הטבעי? הבעיה, כמובן, אינה רק הדירה.
יש משפחות שבהן חתונה של ילד אחד הופכת לפתע לפרויקט כלכלי של משפחה שלמה. אחד האחים מתחתן, ופתאום כל האחים צריכים חליפה חדשה. אבל רגע. מה קרה לחליפה שלבשו עד עכשיו? היא נקרעה? התיישנה? הבד שלה פג תוקף? לא. היא פשוט כבר לא חדשה. ואם לא הייתה חתונה במשפחה, אותו ילד היה ממשיך ללבוש אותה בכל שבת בלי שום בעיה.
אבל עכשיו יש חתונה. צריך להיראות. וצריך שהמשפחה תהיה "מתוקתקת". וצריך שאף אחד באולם לא ירים גבה. וכך יכולה משפחה להוציא אלפי שקלים על בגדים, נעליים ושאר הוצאות, שחלקן הגדול נובע לא מצורך אמיתי אלא מהלחץ החברתי.
יש סיפור על אדם שהגיע לחנות וביקש לקנות מעיל יקר במיוחד. המוכר שאל אותו: "אתה צריך מעיל כזה?" האיש חשב לרגע ואמר: "האמת? לא." "אם כך, למה אתה קונה אותו?" "כי אם אני לא אקנה, אנשים יחשבו שאני לא יכול." המשפט הזה, במידה מסוימת, מספר את הסיפור כולו. אנחנו לא תמיד קונים כי אנחנו צריכים. לפעמים אנחנו קונים כדי שלא יחשבו שאין לנו.
והמחיר של ה"מה יגידו" הזה הולך ומצטבר. לכן, דווקא בערב ראש השנה, כשכל אחד עושה חשבון נפש רוחני, כדאי לעשות גם חשבון נפש כלכלי. לא רק לשאול כמה אנחנו מרוויחים, אלא גם לאן הכסף הולך. לא רק לבקש מהקב"ה פרנסה ורווחה, אלא גם לשאול את עצמנו בכנות: האם אנחנו מתנהלים נכון עם מה שכבר ניתן לנו?
האם כל הוצאה הייתה הכרחית? האם אנחנו קונים כי צריך או כי אחרים קונים? האם אנחנו מלמדים את הילדים שלנו להעריך כסף, או רק מלמדים אותם לבקש? והשאלה הזאת אינה מופנית רק לילדים. גם ההורים צריכים לקחת אחריות.
אם אנחנו רוצים שילדינו יבינו שכסף לא גדל על העצים, אנחנו צריכים להפסיק להתנהג כאילו הוא כן. אולי זו אחת הנקודות שכדאי לקחת איתנו אל השנה החדשה. ביום הדין אנחנו עומדים מול המלך, אומרים "אבינו מלכנו", מבקשים פרנסה, שפע ורווחה. אבל בתוך כל התפילה הזאת כדאי לעצור לרגע ולשאול את עצמנו שאלה לא פשוטה: כמה מהלחץ הכלכלי שאנחנו מתפללים להיפטר ממנו נוצר בגלל מציאות שאין לנו שליטה עליה, וכמה ממנו נוצר בגלל החלטות שאנחנו עצמנו קיבלנו?
מחירי הדירות הם בעיה אמיתית. הנטל שמוטל על ההורים הוא אמיתי. אבל אם רוצים להתמודד עם התופעה, לא מספיק לדבר על הדירה שהילד דורש בגיל עשרים וחמש. צריך לחזור עשר ועשרים שנה אחורה ולשאול מה לימדנו אותו עד שהגיע לשם. כי לפעמים, כשהילד מבקש דירה, אנחנו כועסים על הדרישה. אבל אם נהיה מספיק כנים כדי לעשות חשבון נפש אמיתי, אולי נגלה שהחשבון הזה התחיל הרבה קודם.
